פעמים רבות אני תוהה מה תפקידנו כמחנכות, ולא בתפיסה הפילוסופית רחבה של מחנכת (או מחנך, הפוסט מנוסח בלשון נקבה) אלא בתוך המערכת התרבותית בה אנו מתפקדות, מתחת לאילוצים גלויים וסמויים של המערכת, הקהילה, ציפיות ההורים, דרישות המשרד ועוד.
אנחנו מצויות בין יום הזכרון ליצחק רבין, ליום הסובלנות הבינ"ל, ליום זכויות הילד.
בישראל אנו תחת אירועי טרור יומיומיים מזה כחודשיים, בתוך מציאות מורכבת של מלחמה מתמשכת בין ישויות פוליטיות שמדברות בשפה של אמיתות מוחלטות, תפיסות פרימודיאליות (לאומיות ע"ב אתני והסטורי) של אדמה, מורשת והסטוריה.
בצרפת, הותקפו תוך מספר שעות מספר יעדים במתקפת טרור שגבתה את חייהם של למעלה מ-100 אישה ואיש והותירה מאות פצועים.
בלבנון בוצעה התקפת טרור ע"י אותו גוף/ צבא גרילה/ ישות פוליטית שהתקיפה את פריס, וגם שם 45 אנשים נהרגו ולמעלה מ-100 פצועים.
ואנחנו? מה תפקידנו? בין כל הוויכוחים בין "ימין" ל"שמאל"; בתוך הדיון על הבעת דעה בכיתה- מה פוליטי ומה לא;
בתווך בין הרצון לחנך לבין עמידה מול שאלות קשות, שלא לומר מהותיות; בין חשש, מוצדק בחלקו, על "מה יגידו ההורים" ומה תגיד המנהלת/ המשרד; ובין המציאות בה מורות ומורים נתונים תחת התקפה אם אמרו משפט שלא הובן או לא מקובל על ידי ילדי הכיתה;
בתווך מצוי הצורך לחנך לאמות מוסר מוסכמות, לאמפתיה, להבנת המתרחש באופן הקרוב ביותר לאובייקטיבי, לחנך לביקורתיות, למחשבה עצמאית מתוך ידע ולא מתוך סיסמאות ועוד.
האם ניתן לדבר על המתרחש בעולם ללא הבנת ההסטוריה? ולו חלקים ממנה?
האם ניתן להבין את המורכבות עם חשיפה רק לנקודת המבט שלנו?
האם ניתן ללמד אמפתיה בלי לחשוב על הצד השני? מיהו הצד השני?
האם תמיד צריך להבין את הצד השני?
כמה צדדים עוד יש?
האם ישנם דברים שהם טאבו?
האם יש פתרונות שאינם זה או זה, אלא גם וגם?
כמובן שעל כל נושא ועל כל התרחשות ניתן לשאול את אותן השאלות אך התשובות תהיינה שונות.
אני מאמינה שעלינו כמחנכות לייצר שיח בכיתות בו יינתן מידע, והרבה ממנו, בהתאמה לגיל ולרמת הכיתה.
אני מאמינה שעלינו לשאול שאלות קשות, גם אם לא לכולן יהיה מענה.
אני מאמינה שמותר שלא תהיה הסכמה בכיתה כל עוד יהיה כבוד ותהיה הקשבה.
אני מאמינה שיש קשר הדוק בין כל מה שמתרחש ובין מטרות החינוך, והתעלמות או סיסמאות ירדדו את החינוך להוראה.
מתוך כל האמונות האלה אני פועלת,
וכמו שאמרו לי ילדים בכיתתי-
ההורים שלנו מודאגים, ולא תמיד יש להם את התשובות או את היכולת לדבר איתנו,
אבל עדיף להבין מאשר לפחד.
עדיף, לדעתי, לחנך ולהתמודד עם הקושי מול הילדים, ההורים לעיתים, אפילו המערכת,
אך לעשות זאת ברגישות, בתבונה ובלי סימני קריאה.
לחנך ולדבר על השאלות העצומות מתוך אותם ערכים בסיסיים שאמורים להתקיים בין בני אדם, קהילות ותרבויות.
© כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי- רמון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה