ענווה בחינוך; או לא ללכת עם הראש בקיר......

בקורס בו אני מנחה הנחתי על השולחן את שאלת ההשפעה. מי משפיע עלינו, השפיע בעבר. מי הפך אותנו למחנכות שאנו היום.מה יגרום לנו לנסות ולבצע שינוי, ומהם הכלים שעומדים לרשותנו.
על מנת להתחיל ולעבוד על הנושא ביקשתי ממשתתפות (ומשתתף, שהחל מרגע זה יוכל במשתתפות) להגדיר נושאים חשובים לפיתוח ואיתגור; הנושאים שעלו הם- מנהיגות, יצירת שת"פ, יצירתיות ומקומה במערכת, למידה התנסותית וכלי הרפלקסיה אשר מצוי בשיח ההוראה, בפיתוח המורים, בחיי היום יום. 

ישנה שאלה אשר מלווה את המפגשים והיא שאלת ההתלהבות- איך לייצר התלהבות? איך לייצר התלהבות אצל התלמידים שלנו? איך לייצר התלהבות אצלנו כאשר אנו לומדות ומעצבות את אופי הלימוד שלנו.

את המפגש על הרפלקסיה הכנתי על מנת שיהיה מעניין ומאתגר וניסיתי להביא את הנסיון שלי כתלמידה וההשפעות עליי, האמתיות ואלו שפיתחתי ועיבדתי בתוכי לכדי השפעות משמעותיות לשיח על הרפלקסיה.

המפגש הפך תוך כעשרים דקות מתחילתו לשדה קרב בין מספר משתתפות וביני. לא משנה איך ניסיתי לשנות את כיווני הקונפליקט נתקלתי בחומה בצורה, ומרוב שרציתי להעביר את המפגש, לחשוף את המשתתפות לחומרים חדשים ומאתגרים לא שמתי לב שאני נכנסת בחומה במקום לעקוף אותה; מרצה את הידע במקום לשנות את הדיאלוג; והתסכול הצטבר לאורך כל המפגש, וכל דין ושיח עם חברי הקבוצה האחרים לא הרפו את תחושתי שאני נכשלת והדפוס לא מקדם את הקבוצה, אותי ואת מערכת היחסים בינינו. כמובן שהתלהבות לא נכחה בתום השיעור בחדר, בעיקר לא אצלי.

בתום השיעור פנתה אליי אחת המשתתפות ושיקפה לי את מה שקרה במפגש מנקודת מבטה. שיחה של רבע שעה שגרמה לי לשבת ולכתוב רק את מה שהרגשתי, בלי לנתח, בלי לתרץ. לאחר מספר ימים ישבתי מול הכתוב וניתחתי את מה שקרה לי. מה עיכב אותי, איך לדעתי נתפסתי מול הקבוצה, איך החטאתי את המטרה ואיך אני רואה בעיני רוחי את המפגש הבא.

בתום המפגש העוקב הצגתי חלק מהרפלקסיה שעשיתי על עצמי ואת התובנות. המשתתפות הגיבו בהתפעלות מהחשיפה ובעיקר שמחו על השיתוף ועל ההבנה שלי והשיתוף שטעיתי. למדנו על רפלקסיה. היתה התלהבות מאופי השיח המקדם, גם אותי כמרצה/ מנחה.

אני יודעת שלמדתי המון. על הנחייה, על הוראה, על חינוך; אך בעיקר על יחסים עם בנות/בני אדם. על איך אני נתפסת בעיני אחרים ובעיקר על איך להנהיג. הלמידה שלי ושל הקבוצה תוכל לשמש אותנו בכל מפגש חינוכי. ההדדיות והרפלקסיה הם כלים חזקים ומשמעותיים שאנו צריכות להשתמש בהם ולשתף את התלמידות/ים שלנו על מנת שנוכל לדרוש מעצמנו ומהם התקדמות ומשמעות.

מה בין מוות לחינוך

השבוע נפטרו עזריה אלון ושולמית אלוני. מורשתם חייבת להילמד בין קירות הכיתה, גם בכיתה א'; כמו גם מורשתו, ולפחות איזכורו של אחרים שנפטרו בחודשים האחרונים. ציון מעשיהם, ייחודם, פריצות דרך ודרכים שנסללו בחייהם הם חלק מבסיס הידע הכללי של כל תלמיד ותלמידה כחלק מהיותם אנשי הארץ הזאת. חשיבות השיח על המורשות השונות תהווה בסיס לדיונים, לעמדות, למחשבות ולביקורת מצד התלמידים (ברמות שונות) הן על נושאים קונקרטיים והן על תפיסות עולם; פוליטיות, לא אידיאולוגיות.

אך בנוסף לאנשים עצמם, עולה צורך נוסף בכיתה א', והוא התייחסות חינוכית לנושא המוות, האובדן. ורציתי לשתף אתכן/ם בשיעור שהחלטתי להקדשי לנושא, מתוך תפיסה חינוכית שיש לתת גם לנושאים מורכבים מקום בשיח הכיתה (גישה המגובה בתפיסות טיפוליות).
אך בעקבות שיחה שהייתה לי אתמול, החלטתי שאשתף בשיעור הספציפי בהמשך ואתעכב על דיון משמעותי, בסיסי שהיה לי אתמול עם אישה שאני אוהבת ומעריכה.

הדיון נסב סביב תפקידו של המורה להיות מחנכת/ך, דמות משמעותית עבור הילד/ה בכיתתו, בגנו, במערכת.
לתפיסתי, הבנויה על חוויותיי עם מורים לאורך שנות לימודיי ועבודותיי, ועל ניסיוני ארוך השנים במסגרות חינוכיות שונות (פורמליות, א- פורמליות, בארץ ובחו"ל) על המורה להיות מחנך משמעותי עבור התלמיד/ה, גם אם עמדותיו אינן באות בהלימה עם בית התלמיד.
למעלה מזאת, בנוסף לצורך המערכת לאפשר למחנכות/ים להיות סוג של מצפן לערכים אוניברסליים מוסכמים, ולהכווין להתנהגות מקובלת (אי- אלימות, תרבות שיח, חברות, שיווין ועוד) יש לתת למורה את הבטחון בהיותה/ו דמות אמון אשר צריכה ויכולה להביע את דעתה בכל נושא, ואשר תשכיל לפתוח ערוץ הידברות במידת הצורך גם עם ההורים במקרה שישנו חשש או התנגשות בתפיסות.

לדידה של חברתי על המורה להיות מתוחם וסגור בגמישותו להגיב; שכן לא כל המורים "חושבים כמו...", לא כל המורים הינם רגישים/ אינטלקטואלים/ אחר... ולכן על מנת שלא "יסבו נזק" אמיתי או מדומיין, יש צורך להגבילם.

לא אכנס לפרטי הדיון, ואומר שהשתדלתי לא להיכנס לוויכוח עקרוני, אך הנושא לא הפסיק להעסיקני. נכונה העובדה שאני חדשה במערכת החינוך, ונכונה העובדה שהשבוע רשת החינוך הגדולה בישראל העמידה במרכז המטרה מורה שייצר דיון פוליטי בכיתתו; אך משהו מטריד אותי ברמה הבסיסית.

כיצד יתכן שאמון החברה באנשים האמונים על חינוך ילדיהם, המבלים עימם חלק ניכר משעות ערותם, נתפסים כפרטים וכפרופסיה (בהכללה) שלא מספקים? כיצד ייתכן שדמות המורה והכשרתו לא עברו עדיין שינוי משמעותי כשלעצמם, ובמקביל כנתפסים על ידי הציבור שמשמעותיים?

אני משערת ששאלות מעין אלה יעסיקו אותי מכאן ואילך, כמו גם רבות אחרות, אבל המשולש הזה של המחנכת/ך - המערכת- החברה- חייב לעבור שינוי; השאלה היא האם אני צודקת במחשבתי שעל המורות להובילו, ולא על המוסדות, ההוגים והפוליטיקאים.

אך אולי זו חלימה גדולה לשנתי הראשונה במערכת, כאשר הדרך רק מתחילה......