פתרון בעיות - איך מלמדים את זה? שני מפגשים מתוך רצף

אחד הנושאים הנחקרים באופן יסודי בשנים האחרונות הוא כישורים חברתיים כמנבאים/ מסבירים הצלחה חברתית והצלחה לימודית, תוך התנהלות מאפשרת במרחב.
בתוך סל הכלים הנחקרים (זיהוי רגשות, הבנת האחר, שליטה בכעסים, יצירת קשר ועוד) נמצא נושא פתרון הבעיות.
תפיסת בעיה או קונפליקט, ההתייחסות אליהם, הפתרון והרפלקציה המתקיימת (מודעת או שאינה מודעת) אינן מיומנות שניתן ללמד רק דרך שיעורים או סדנאות יש לייצר סביבה אשר מדברת לפי התמה הרצויה, יש לעשות מודלינג (modeling) לילדים, יש לתת כלים מעשיים ויש לדבר על זה-
שיחות אקראיות
שיחות עקב אירוע בבית או בכיתה
שיחה מובנית כחלק משיעור התנסותי- פנימי או חיצוני.

להלן דוגמה לצמד מפגשים שמתאימים לטווח גילאים רחב- חמש ומעלה (כן, גם מבוגרים), כאשר ניתן להתאים את רמת השיח ואת מורכבות השאלות וה"חפירה" האישית (:

מפגש ראשון- גדר, כבשה ואיש עם בעיה
1. מתחילים עם הקראת הספר; כאשר עובדים עם ילדים עדיף להכניס פן דרמטי- קומי לסיפור.
במהלך הקריאה מותר למאזינים "להפריע" ולזרוק דוגמאות, במידה וזה קשה לנו כמנחות אנו נאפשר דרך הפסקות מתודיות תגובות לכל כבשה.

2. נקיים דיון- מהן בעיות אפשריות?
מהו קונפליקט?
מי רוצה לתת דוגמאות?
איך אתן/ם פותרים בעיות? כל הבעיות נפתרות אותו הדבר?
האם יש פתרונות בספר שלא הכרתן/ם? שתבחרו להשתמש בהן? שלא אהבתן/ם? שאהבתן/ם מאוד?

המשך בשיח מונחה משתתפים- שאלות בקשר לספר, לכבשים... רעיונות לאדם עליו מדבר הסיפור.

3. כל משתתף/ת מצייר או כותב את שתי הדרכים השכיחות שהן היא/הוא משתמשים לפתרון בעיות.

4. דיון נוסף, קצר וממוקד על אילו דרכי פתרון גילינו היום? איך הן יכולות לעזור לי?
מה לא מקובל עלינו כדרך פתרון? לדוגמא- כבשה אחת בחרה באלימות.. האם זה מקובל עלינו במרחב הכיתה? קבוצה? ארגון?

לדוגמא- ילד מהכיתה צייר וכתב שכאשר יש לו בעיה הוא מבולבל ונמנע מלטפל בה.
ילדים הציעו לו להירגע ולדבר על זה.
הילד הגיב ב: אחשוב על זה, אבל לא נראה לי...
יחד עם עבודתי כמחנכת, תוך שיח עם הוריו, אני מקווה שהרעיונות שקיבל יתממשו כאשר הבעיה הבאה תצוץ.
(ספוילר- שבוע לאחר המפגש הילד אכן נתקל בבעיה, בכה- רק 2 דקות, לעומת 10-15, נרגע, דיבר איתי ופתרנו את הבעיה! כמובן שהמפגש לא היה קסם, אלא חלק מתהליך).

5. אנו, מעבירות המפגש, מסתכלות על הציורים. דרך השיח והציורים ניתן לגלות קשיים וחוזקות של הילדים, בדרך כלל עם הלימה להכרותינו עימם.
מפגש זה כתחנה בדרך משקף למשתתפים ולנו איםה אנחנו, מה קשה/ קל לנו, מה עוד קיים ומאפשר חשיבה על הנושא בציור/ כתיבה רפלקטיבית אישית.

מפגש עוקב, בו נשתמש בספר זום.
הספר זום, לתפיסתי, עוסק בפרספקטיבה של גודל בעיה או קונפליקט.
נראה את העמוד הראשון ונשאל מה זה?
כנ"ל השני והשלישי.
החל מהרביעי נשאל- חלק ממה זה יכול להיות?
החל מהשביעי נשאל- מה לדעתכם הצייר רוצה לומר לנו?
דיון- על מה שהמשתתפים העלו.
המשך עד לסיום.
דיון על שני נושאים- הראשון- פרספקטיבה וחלקים, השני איך אני תופסת נושא/ בעיה/ קונפליקט- כ"הכל", כחלק ממכלול, ככטסטרופה, כהזדמנות, מבפנים, מבחוץ (כמובן שכל נושא שמתחבר לכן/ם אפשרי.

סיום במשהו יצירתי- ציור של פרספקטיבה, בניית מודל, צילומים אישיים וכל רעיון אחר!

אשמח לשמוע רעיונות כמובן (:  תודה!

                                                   © כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי- רמון

איך מחנכים ילדים לאהוב למידה ולהיות לומדים אפקטיביים- התפיסה שלי

אני חושבת שאחת שאלות המפתח העומדות בפני נשות חינוך ומערכות חינוך הינה- איך מקנים אהבת למידה? לעיתים, שאלה זו אינה קיימת, או שהיא קיימת בתוך שאלות שונות.

אני מאמינה, כמחנכת, שתפקידי הראשון הוא לגרום לתלמידיי לאהוב ללמוד. אין זה אומר שהם יאהבו כל מקצוע נלמד, או כל נושא בו הם ייתקלו; זה אומר שתפקידי הוא לתת להם את מירב הכלים להבנת משמעות הלמידה, תרומתה ומשמעותה, על מנת שהם יוכלו ללמוד ולהתפתח.

האני מאמין שלי מושתת על מערכת יחסים שיוויונית, משקפת ומאפשרת בתוך הכיתה, שבנויה על מערכת יחסים אישית עם כל ילד, וארחיב ואומר גם עם הוריו. מניסיוני אמירת האמת לילדים, שיקוף המציאות, הצבת הבעיות, הקשיים והמחמאות מול הכיתה ככיתה, ומול התלמידים כיחידים הופכת את התלמידים בן רגע לשותפים ומובילים למידה, ולא כקולטי מידע.

במערכות החינוך כיום כולנו יודעות שרוב הזמן המורות מדברות. שיח הלמידה המשמעותית, הלמידה הדיפרנציאלית, הלמידה המרחבית, הקבוצתית, החוויה ועוד קיימים, אך אינם נוכחים מספיק ברובה המכריע של המערכת. ההצעות לרוב מעלות על נס מהפיכות כאלה ואחרות, אך קשה לבצע מהפיכה במערכת כה עצומה; מה גם, שבסופו של גבר למידה אפקטיבית חייבת להכיל את כל סוגי הלמידה, והפרונטלית, ממורה לעולם לא תוחלף על ידי למידה עצמאית בלבד, או הקנייה טכנולוגית, בעיקר לא בבית הספר היסודי.

אני מציגה לכן כאן חמישה עקרונות מכיתתי, אשר הופכים את הכיתה לכיתה עם אווירה וסביבת למידה אחרת. העקרונות נבחנים על ידי תדיר, וגם מבוקרים על ידי התלמידים, על מנת שאדע אם הם משמעותיים ונהירים להם.
ילדי הכיתה יודעים שמותר להם לבקר אותי, לשאול שאלות, לבקש בקשות, להביע דעה ולשנות חלק מהלמידה לפי רצונותיהם. המשוב התמידי, ואעיז ואומר הרפלקסיה שלהם ושלי מאפשרת שינויים וגמישות, שני אלמנטים המשפיעים על יצירתיות, חוסר מקובעות ועוד.

חמשת העקרונות הללו לא עומדים בפני עצמם, אך הם בסיס איתן, ולהלן פירוט קצרצר על כל אחד, לתפיסתי ויישומי:

1.      לומדים, מתאמנים, מצליחים- סיסמת הכיתה. אני מהלכת עם הילדים על קו, מחד אני מאמינה, מדברת איתם ואנו מוכיחים יחד שכל דבר נלמד, מתאמנים עליו ואז מצליחים. הצלחה לא חייבת להיות מושלמת, ולא חייבת להיות זהה בין כולם. יש כאלו שצריכים להתאמן המון בחשבון, וכלל לא בשפה, יש שמציירים מדהים ויש שצריכים להתאמץ, יש שממציאים סיפורים בקלות ויש שמתקשים, ולכן חבריהם עוזרים להם.
במקביל, על מנת לא לייצר אידיליה של הצלחה תמידית, אנו מקבלים/ות כשלונות קטנים, מבינים שישנם דברים שלא נצליח בהם, אך בדרך כלל אילו אינם דברים בתחום בית הספר היסודי.
המשמעות היום- יומית הינה שכל תלמיד/ה יודעים לומר היכן הם בכל מקצוע והיכן הכיתה. ההבנה הזו שלובה ברפלקציה וכנות עצמית, האפשריות במרחב מקבל ותומך, ומאפשר התקדמות ולא הכחשה.
המשמעות הגבוהה יותר של דרך זו היא שאיפה להישגיות, מתן תחושה ויישום שחלומות מתגשמים.

2.      מד אחריות- של התלמיד/ה, המורה, ההורים- ציירתי בתחילת השנה, ופעם בחודשיים שלושה, שלושה מדי אחריות, ושאלתי איפה הם ממקמים את האחריות שלי, שלהם, של ההורים?
לאורך השנה מדי האחריות השתנו, והילדים דורשים בתוקף שאחריותם תהיה הגבוהה ביותר.
כמובן, שבמרחב הבית ספרי האחריות שלי, כמורה, מעט גבוהה יותר בכיתות א'-ב' במרבית הזמן, אך המטרה היא שהתלמידים יהיו אחראים ללמידה.

3.      משוב הדדי- אני מאמינה שלא ניתן לקיים שום מערכת יחסים ללא הדדיות. דרישת קדם להדדיות היא פתיחות וכנות (גם אם מוגבלת לעיתים), אך הדדיות יוצרת תשתית שמאפשרת צמיחה.
תלמידי כיתתי נותנים לי משוב ביום קבלת התעודה- נקודה לשימור ולשיפור, תלמידי כיתתי יודעים שמותר לשאול כל דבר על כל החלטה שלי, אני משתפת בכיתה חוויות מחיי הפרטיים ועוד.
אני יודעת שאני דוגלת בחינוך עם גישה קהילתית (אקדיש פוסט מיוחד לנושא) וזהו מצב שדורש יכולת הצבת גבולות בתוך מרחב מאוד פתוח.

4.      גמישות, שלהם ושלי- אני אישה גמישה מחשבתית. יש לי את היכולת להסתכל על מצבים מזוויות שונות, לפתור בעיות מורכבות שתחומים שונים (עד לפני שנתיים עסקתי בסיוע בינלאומי, ניהול פרוייקטים ופיתוח הדרכה; לצד חינוך וחינוך מיוחד). אני יודעת, ממחקרים והתנסות שילדים גמישים מחשבתית יצירתיים יותר, נענים יותר לאתגרים, לא מתוסכלים מהר, מצליחים ללמוד טוב יותר ומפתחים דרכי חשיבה ייחודיים.
אני משתדלת להכניס המון גמישות, טכנית ומחשבתית, לדוגמא:
לעיתים אני מלמדת מהצד השני של הכיתה (לא ליד הלוח);
לא תמיד בודקים שיעורים, לעיתים הם בודקים לעצמם;
מותר לשבת על הרצפה במהלך השיעור;
ועוד.
בנוסף, אני עובדת בכיתה עם תרגילים של שיתוף בדרכי חשיבה ורפלקציות קטנות שמתאימות לילדים בגילאי א-ב.

5.      סביבה חברית תומכת- מאמץ רב מאוד מושקע באופן יומיומי על היות הכיתה יחידה חברית איכותית. אני יודעת שיש תתי קבוצות, רשתות חברתיות, ילדים מנהיגים, ילדים מונהגים, ילידם עם קשיים; אך סביבת הכיתה היא תא תומך. אם מישהו טועה עוזרים ולא צוחקים, אם מישהו לבד, משתפים ועוד.
הילדים יודעים שכמחנכת אני רוצה שהם ירגישו:
בטוחים, שמחים להגיע לכיתה, הצלחות לימודיות ובכלל; לכיתה תפקיד עצום בזה, במקביל למחנכת ולמורות המקצועיות.
*כמובן שאין הכיתה חפה ממורכבויות חברתיות שונות (:

ישנם עוד אלמנטים רבים שמהווים חלק חשוב מחיי הכיתה. אלמנטים אלו עשויים להיתפס כעומס המתווסף ללימודים הרגילים, הספקים, מנהלות, סטטוסים ועוד. מבחינתי אלמנטים אלו בכל כיתה, אך בעיקר בכיתות א-ב, יהוו את המסד ללמידה, לסקרנות, ללומד עצמאי.
אני חושבת שהמסד ל"מהפיכה" במערכת תלויה, בין השאר, בהבנה אחרת של תפקיד המחנכת ובעיצוב התלמידים באופן הדדי, לצד מיומנויות יסוד ומקצועות ליבה יש לתת כלים ודעת ללמידה ולחיים, אשר משולבים ברגש, חוויה, שיתוף ושיקוף.

מחשבות קטנות מהכיתה שלי

זו שנתי השנייה כמחנכת. אני מחנכת של כיתה ב', שהייתה כיתתי גם בשנה שעברה. אני לומדת איתם דברים רבים והם מלמדים אותי המון, על חינוך, על ילדים, על ילדות, על זהות, על חשיבה, על עצמי.
המסע אותו אני עוברת בזכותם, בזכות ראייתם את הדברים, בזכות השיח שנוצר בכיתה הינו מסע מרתק, בעיקר משום שהגעתי אליו אחרי שנים רבות של נסיון בין-דיסיפלינארי עצום, מתוך רצון לברר האם זה המקום, זו הפרופסייה, בה אוכל לצמוח, להצמיח ולשנות.

בשבוע האחרון מאז חזרנו מחופשת סוכות קרו מספר דברים, שבעיניי שווה להעלותם על הכתב:

1. ביום ראשון ניהלנו שיחה על האווירה הרצויה בכיתה. על אמנת הכיתה, על הרצון להמשיך וללמוד דרך חקר, משחקים, שאילת שאלות, רפלקסיה עצמית (אנחנו קוראים לזה בכיתה- סרגל אחריות ומד למידה, פירוט בפוסט אחר) ועל הציפיות שלי מהם.
כאשר שאלתי אותם מהם הציפיות שלהן/ם ממני, מהשנה, מהלימודים.
הם ענו תשובות מגוונות, ואז אחד הילדים שאל אותי האם מה שחשוב לי חשוב גם למורות האחרות. אני מודה שהשאלה תפסה אותי לשניות של מחשבה, בכל זאת, כיתה ב', ועניתי לו ולכיתה כולה שכל מורה היא שונה, והיא מחנכת, אחרת. הדרכים צריכות להתאים למורה ולסוג הכיתה.
לאחר כרבע שעה של שיחה כיתתית על הנושא הרגשתי שמחה שהכיתה חושבת על המציאות בבית הספר שמעבר לחשבון, שפה, מולדת וכו', ובנוסף את האתגר שהשנה צופנת בחובה.

2. יצירתיות וגמישות מחשבתית- פעם בשבוע אני מעבירה לכיתה מפגש תנועה. יש בו אלמנטים שונים, משחקים מגניבים, אתגרים שונים והמון שיתופי פעולה. כחלק מחלומי להטמיע בהם שהשונות ביניהם מעולה וחייבת להישמר, לצד מיומנויות אחרות, החלטתי לאפשר, לקלף וללטש את הייחודיות והמחשבה היצירתית דרך משחקים בהם אני נותנת הוראה פתוחה וכל אחת/ד בוחרים איך לפעול.

מדהים היה לראות איך הוראה: "עיברו את החישוק איך שאתם רוצים" (כאשר החישוק 40 ס"מ באוויר) גרם לכל אחד לעבור בצורה זהה/ שונה/ ייחודית ממי שלפניו.

השוני בין כיתה א' ל-ב' בחופשיות עצום. המודעות בב' למה יגידו, איך הוא עשה, זה מביך ועוד פוגמת ביצירתיות, בדברים קטנים כמו לעבור חישוק ובדברים לימודיים כמו מה את/ה חושבים על.....

לקחתי משימה זו לחודשיים הקרובים.

3. מבחן מחוננים-

השבוע התקיים בארץ, לכל כיתות ב' מבחן ראשון למציאת מחוננים.

ילדים שזה עתה התחילו את כיתה ב' ולא נבחנו באמת עד כה, מתמודדים עם מבחן מעט קשה, מאוד ארוך ואף מלחיץ.

הורים מסוימים ביקשו שילדיהם לא יעשו אותו, מתוך אמונה שאין זה נכון לבחון למחוננות בגיל זה.

מס. הורים, שאולי היו צריכים לבקש שילדם/תם לא ישתתפו לא ביקשו, אולי רוצים להיות מופתעים.

הילדים עצמם ואני ערכנו מספר שיחות על הנושא- על כך שאין במבחן אמירה עליהם אלא רק על דברים מסוימים שהוא בודק, שמבחנים ניתן לעשות מס. פעמים, שמי שבחר לא לעשותו בחר בחירה חופשית וזה דבר נפלא ועוד.

ועם זאת, מי שהתקשה חש תחושות קשות.

בתום המבחן ילדים שונים הביעו חוסר רצון (גם כאלה שהצליחו), אמרו שהם נהנים ללמוד ולהתקדם, אך אין להם רצון להיות "מצטיינים", הם יסתפקו במצוינות בכיתה.

ואני תוהה, הרי מי שמחונן יאותר בהמשך, כך או כך.

את הכסף והשעות ניתן להשקיע בכל כך הרבה דברים........

ומה מקומה של המערכת בהכוונת הורים, בעיקר כאלה שלא מבינים, לא רוצים לראות, שזה רק מלחיץ את הילד/ה?

איפה אנחנו מול ההורים?

איפה אנחנו מול הילדים?