פתרון בעיות - איך מלמדים את זה? שני מפגשים מתוך רצף

אחד הנושאים הנחקרים באופן יסודי בשנים האחרונות הוא כישורים חברתיים כמנבאים/ מסבירים הצלחה חברתית והצלחה לימודית, תוך התנהלות מאפשרת במרחב.
בתוך סל הכלים הנחקרים (זיהוי רגשות, הבנת האחר, שליטה בכעסים, יצירת קשר ועוד) נמצא נושא פתרון הבעיות.
תפיסת בעיה או קונפליקט, ההתייחסות אליהם, הפתרון והרפלקציה המתקיימת (מודעת או שאינה מודעת) אינן מיומנות שניתן ללמד רק דרך שיעורים או סדנאות יש לייצר סביבה אשר מדברת לפי התמה הרצויה, יש לעשות מודלינג (modeling) לילדים, יש לתת כלים מעשיים ויש לדבר על זה-
שיחות אקראיות
שיחות עקב אירוע בבית או בכיתה
שיחה מובנית כחלק משיעור התנסותי- פנימי או חיצוני.

להלן דוגמה לצמד מפגשים שמתאימים לטווח גילאים רחב- חמש ומעלה (כן, גם מבוגרים), כאשר ניתן להתאים את רמת השיח ואת מורכבות השאלות וה"חפירה" האישית (:

מפגש ראשון- גדר, כבשה ואיש עם בעיה
1. מתחילים עם הקראת הספר; כאשר עובדים עם ילדים עדיף להכניס פן דרמטי- קומי לסיפור.
במהלך הקריאה מותר למאזינים "להפריע" ולזרוק דוגמאות, במידה וזה קשה לנו כמנחות אנו נאפשר דרך הפסקות מתודיות תגובות לכל כבשה.

2. נקיים דיון- מהן בעיות אפשריות?
מהו קונפליקט?
מי רוצה לתת דוגמאות?
איך אתן/ם פותרים בעיות? כל הבעיות נפתרות אותו הדבר?
האם יש פתרונות בספר שלא הכרתן/ם? שתבחרו להשתמש בהן? שלא אהבתן/ם? שאהבתן/ם מאוד?

המשך בשיח מונחה משתתפים- שאלות בקשר לספר, לכבשים... רעיונות לאדם עליו מדבר הסיפור.

3. כל משתתף/ת מצייר או כותב את שתי הדרכים השכיחות שהן היא/הוא משתמשים לפתרון בעיות.

4. דיון נוסף, קצר וממוקד על אילו דרכי פתרון גילינו היום? איך הן יכולות לעזור לי?
מה לא מקובל עלינו כדרך פתרון? לדוגמא- כבשה אחת בחרה באלימות.. האם זה מקובל עלינו במרחב הכיתה? קבוצה? ארגון?

לדוגמא- ילד מהכיתה צייר וכתב שכאשר יש לו בעיה הוא מבולבל ונמנע מלטפל בה.
ילדים הציעו לו להירגע ולדבר על זה.
הילד הגיב ב: אחשוב על זה, אבל לא נראה לי...
יחד עם עבודתי כמחנכת, תוך שיח עם הוריו, אני מקווה שהרעיונות שקיבל יתממשו כאשר הבעיה הבאה תצוץ.
(ספוילר- שבוע לאחר המפגש הילד אכן נתקל בבעיה, בכה- רק 2 דקות, לעומת 10-15, נרגע, דיבר איתי ופתרנו את הבעיה! כמובן שהמפגש לא היה קסם, אלא חלק מתהליך).

5. אנו, מעבירות המפגש, מסתכלות על הציורים. דרך השיח והציורים ניתן לגלות קשיים וחוזקות של הילדים, בדרך כלל עם הלימה להכרותינו עימם.
מפגש זה כתחנה בדרך משקף למשתתפים ולנו איםה אנחנו, מה קשה/ קל לנו, מה עוד קיים ומאפשר חשיבה על הנושא בציור/ כתיבה רפלקטיבית אישית.

מפגש עוקב, בו נשתמש בספר זום.
הספר זום, לתפיסתי, עוסק בפרספקטיבה של גודל בעיה או קונפליקט.
נראה את העמוד הראשון ונשאל מה זה?
כנ"ל השני והשלישי.
החל מהרביעי נשאל- חלק ממה זה יכול להיות?
החל מהשביעי נשאל- מה לדעתכם הצייר רוצה לומר לנו?
דיון- על מה שהמשתתפים העלו.
המשך עד לסיום.
דיון על שני נושאים- הראשון- פרספקטיבה וחלקים, השני איך אני תופסת נושא/ בעיה/ קונפליקט- כ"הכל", כחלק ממכלול, ככטסטרופה, כהזדמנות, מבפנים, מבחוץ (כמובן שכל נושא שמתחבר לכן/ם אפשרי.

סיום במשהו יצירתי- ציור של פרספקטיבה, בניית מודל, צילומים אישיים וכל רעיון אחר!

אשמח לשמוע רעיונות כמובן (:  תודה!

                                                   © כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי- רמון

השיחה על צוק איתן בכיתה, שרון- יש הסכם שלום!!

שבוע ראשון ללימודים. קיבלנו הנחיה ממשרד החינוך לדבר על "צוק איתן" לדבר על רגשות, לדבר על חוויות ולעשות פעילויות שבירת שיגרה ו"חוסן". כמובן, במדורה.
 אצלנו בכיתה פתחתי בשתי שאלות:
1. מה אתם/ן יודעים על "צוק איתן"?
2. מה הייתן/ם רוצות לדעת?

מעניין לשמוע מה ילדים בכיתה ב' ממרכז תל- אביב יודעים, שמעו וחוו.
האזעקות היו חלק מינורי מחייהם בחופש הגדול, והם חשו בטוחים; עם זאת הדאיג אותם מאוד אורח החיים של הילדים שקרובים לעזה וגם של האנשים בעזה.
הם שמעו על המנהרות- ושאלו מדוע חפרו אותם.
הם שמעו והכירו מעט מילואימניקים וביררו לעומק מה עושים בצבא, והאם זה מסוכן.
הם ידעו שהרבה נפגעו בעזה, אבל סייגו שהצבא לא רצה לפגוע בהם.
היה להם חשוב להבין איפה עזה נמצאת.
למה מצרים לא רוצה את עזה?
והם שמחו- כי כמה ילדים אמרו שיש שלום.

מהנקודה הזו התחלתי- מה זה שלום? עם מי יש לנו שלום? למה יש מלחמות בארץ הזו? ובכלל?
ומה זו הפסקת אש? ואחריה יגיע שלום?
ואיך אתם תרגישו אם יהיה שלום?

הייתה שיחה מעניינת, שהתפרשה על פני שלושה ימים וחמש שעות.
מפות, שירים, אישים שקשורים לשלום.
גם על יצחק רבין דיברנו, מישהו אמר שהרגו אותו כי הוא רצה שלום.

ואני תוהה, אם מורות בעזה דיברו על המבצע.
ואני תוהה האם החינוך הישראלי, שמחקר גילה שהוא גזעני מדי, סובלני פחות מדי ובעיקר מאוד לאומי מחנך לשלום,
או שמא, רק להפסקות אש.

מה בין מוות לחינוך

השבוע נפטרו עזריה אלון ושולמית אלוני. מורשתם חייבת להילמד בין קירות הכיתה, גם בכיתה א'; כמו גם מורשתו, ולפחות איזכורו של אחרים שנפטרו בחודשים האחרונים. ציון מעשיהם, ייחודם, פריצות דרך ודרכים שנסללו בחייהם הם חלק מבסיס הידע הכללי של כל תלמיד ותלמידה כחלק מהיותם אנשי הארץ הזאת. חשיבות השיח על המורשות השונות תהווה בסיס לדיונים, לעמדות, למחשבות ולביקורת מצד התלמידים (ברמות שונות) הן על נושאים קונקרטיים והן על תפיסות עולם; פוליטיות, לא אידיאולוגיות.

אך בנוסף לאנשים עצמם, עולה צורך נוסף בכיתה א', והוא התייחסות חינוכית לנושא המוות, האובדן. ורציתי לשתף אתכן/ם בשיעור שהחלטתי להקדשי לנושא, מתוך תפיסה חינוכית שיש לתת גם לנושאים מורכבים מקום בשיח הכיתה (גישה המגובה בתפיסות טיפוליות).
אך בעקבות שיחה שהייתה לי אתמול, החלטתי שאשתף בשיעור הספציפי בהמשך ואתעכב על דיון משמעותי, בסיסי שהיה לי אתמול עם אישה שאני אוהבת ומעריכה.

הדיון נסב סביב תפקידו של המורה להיות מחנכת/ך, דמות משמעותית עבור הילד/ה בכיתתו, בגנו, במערכת.
לתפיסתי, הבנויה על חוויותיי עם מורים לאורך שנות לימודיי ועבודותיי, ועל ניסיוני ארוך השנים במסגרות חינוכיות שונות (פורמליות, א- פורמליות, בארץ ובחו"ל) על המורה להיות מחנך משמעותי עבור התלמיד/ה, גם אם עמדותיו אינן באות בהלימה עם בית התלמיד.
למעלה מזאת, בנוסף לצורך המערכת לאפשר למחנכות/ים להיות סוג של מצפן לערכים אוניברסליים מוסכמים, ולהכווין להתנהגות מקובלת (אי- אלימות, תרבות שיח, חברות, שיווין ועוד) יש לתת למורה את הבטחון בהיותה/ו דמות אמון אשר צריכה ויכולה להביע את דעתה בכל נושא, ואשר תשכיל לפתוח ערוץ הידברות במידת הצורך גם עם ההורים במקרה שישנו חשש או התנגשות בתפיסות.

לדידה של חברתי על המורה להיות מתוחם וסגור בגמישותו להגיב; שכן לא כל המורים "חושבים כמו...", לא כל המורים הינם רגישים/ אינטלקטואלים/ אחר... ולכן על מנת שלא "יסבו נזק" אמיתי או מדומיין, יש צורך להגבילם.

לא אכנס לפרטי הדיון, ואומר שהשתדלתי לא להיכנס לוויכוח עקרוני, אך הנושא לא הפסיק להעסיקני. נכונה העובדה שאני חדשה במערכת החינוך, ונכונה העובדה שהשבוע רשת החינוך הגדולה בישראל העמידה במרכז המטרה מורה שייצר דיון פוליטי בכיתתו; אך משהו מטריד אותי ברמה הבסיסית.

כיצד יתכן שאמון החברה באנשים האמונים על חינוך ילדיהם, המבלים עימם חלק ניכר משעות ערותם, נתפסים כפרטים וכפרופסיה (בהכללה) שלא מספקים? כיצד ייתכן שדמות המורה והכשרתו לא עברו עדיין שינוי משמעותי כשלעצמם, ובמקביל כנתפסים על ידי הציבור שמשמעותיים?

אני משערת ששאלות מעין אלה יעסיקו אותי מכאן ואילך, כמו גם רבות אחרות, אבל המשולש הזה של המחנכת/ך - המערכת- החברה- חייב לעבור שינוי; השאלה היא האם אני צודקת במחשבתי שעל המורות להובילו, ולא על המוסדות, ההוגים והפוליטיקאים.

אך אולי זו חלימה גדולה לשנתי הראשונה במערכת, כאשר הדרך רק מתחילה......