מעמד הבנות- נשים בבתי הספר, לבוש ושיעורי התעמלות

בתי הספר בישראל הינם ממלכתיים, ממלכתיים- דתיים או דתיים או חרדיים.

אם נתייחס לעובדה שאנו חיות וחיים בשנת 2014, והשיוייון הינו ערך יסוד במדינה היהודית בה אנו חיים שני המקרים המתרחשים בארץ, בבתי ספר ממלכתיים, בימים אילו לא היו צריכים להתרחש. תוסיפו לכך את העובדה שמשרד החינוך טוען כי נושא דימוי גוף, עידוד ספורט לנשים (עממי ותחרותי) ושיח של זכויות ושיוויון אמור להתקיים בבתי הספר, לפי חזון משרד החינוך ולאור התכניות המוצגות באתריו.

ב"תלמה ילין" הוחלט לבטל שיעורי ספורט משותפים, ולהתאים את בית הספר לחוזר משרד החינוך..... (חוזר שקיים כבר 15 שנה), ובבתי ספר רבים אסור לבנות ללבוש מכנסיים קצרים "מדי". ובכדי שלא תחשבו שאני מתירנית מדי, גם אני חושבת שאם רואים למישהי את הישבן- זה לא לעניין, אך מכנס קצר אין בו משום הזניית הגוף.

הקשר והבעיה בשני המקרים מתחלק לארבעה חלקים:

1.      אין התכתבות עם החיים האמיתיים מחוץ לבית הספר.

2.      האיסורים עומדים בניגוד לתפיסות חינוך רחבות של בחירה, חופש ביטוי, דימוי גוף, מרחב פרטי.

3.      הם ומונעים מחרדה בה בנים ייפגעו בבנות או שבנות נמדדות בשל היותן בנות או בשל לבושן, ולא בשל התנהגותן ומעשיהן.

4.      חוסר היכולת של המערכת להתמודד עם בעיות אמיתיות, כגון- הטרדות מיניות, יחסים בין בנים לבנות ועוד בכלים חינוכיים, מה שמעביר את המערכת לשימוש בחוקים שקל לאכוף.

המעניין הוא שמובילי המחאות הם התלמידים שמוחים על היחס.

ולמעלה מזה- מדוע נושאים אלו לא עולים לכותרות והופכים לדיון ציבורי רחב? אלו נושאים חשובים, שמשפיעים על הנוער היום, ומחר על החברה כולה.

להרחבה על הנושאים:

מכנסיים קצרים:

http://www.haaretz.co.il/gallery/kids/.premium-1.2442225

שיעורי התעמלות משותפים, בנים ובנות (רחמנא לצלן) בתלמה ילין:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4570939,00.html

אתר משרד החינוך- בין למידה משמעותית לתוכן האתר

כאשר אני נכנסת לאתר חדש, על אחת כמה וכמה אם אמורה להיות לו משמעות עבורי, אני מנסה למצוא את הייחודי מצד אחד ואת המהות הברורה אותה הוא אמור לתת לי.
אתר משרד החינוך, שהינו (אני מקווה) השער למשרד החינוך, תפיסותיו, חזונו וכד' מאכזב אותי מאוד.

לא אתייחס לעיצוב ולחווית המשתמש, כי אם לתוכן, שחשוב בעיני מאוד, בייחוד לאור הסיסמה המובילה את המשרד "למידה משמעותית".


1.
א. בתור אתר שמקדם את "האחר הוא אני", למידה משמעותית המקדמת הומניות, שיוויון ועוד, מפתיע אותי שאין אפשרות       לגלוש בערבית/ רוסית/ אמהרית (בתור התחלה ערבית היא הכרח) ואין הגדלת אותיות ללקויי ראייה.
ב. האתר מציע מגוון פעילויות ומידע בנושא חגי תשרי וחשיבה על האחר, מה עם רעיון לפעילות על ראש השנה האתיופי?       מה עם מחשבה על שיעור/ משחק כללי על חגים בישראל שאינם רק יהודיים? מה עם רעיון לבתי ספר ערביים? או שיש
    להם אתר אחר? גם לחינוך הממלכתי דתי יש אתר אחר?

2. מיעוט חומר חינוכי רחב, עיסוק בבירוקרטיות רבות, נושאים ידועים (התאקלמות לגן, התאקלמות לכיתה א' וכד').
    ניתן היה לשים כפתור- התאקלמות ובו מגוון מידע לגילאים השונים. חסרה יריעה של נושאים שאינם ברורים מאליהם.
    כל מורות ישראל יודעות מה לעשות בחודש תשרי. האם כולן יודעות ללמד הומני? האם לא הגיע הזמן לגוון, להעז? אם       זו מטרת המשרד, לשנות את הלמידה ולפרוץ גבולות, קשה יהיה לעשות זאת עם מערכים ידועים ושמרניים.

3. "למידה אפקטיבית"- מדובר רבות על כך שיש לעבור ל"למידה משמעותי", אני לא אפתח בפוסט זה את תפיסתי על             סיסמא זו, אך לא הגיוני שכל ההפניות לנושא הן תיאורטיות (מאמר דעה, תפיסת הנושא ואבני דרך) או תחת "יוזמות      
    ופעילויות" מציגים לנו רק בתי ספר ניסויים (לאחרונה שבדקתי 90% מהמערכת הממלכתית הינה לא ניסויית) או
    פעילויות מפלאות, המתרחשות מזה שנים, וחלקן הגדול הינו חד פעמי, או חלק משיעור מובנה שדורש יציאה החוצה בין
    כה וכה.

4. לא מצאתי חומר נגיש על מספר נושאים קריטיים להפיכת המערכת לאיכותית יותר: קשר הורים מורים (קיים לינק
    בפורטל עובדות ההוראה, אך זה נושא מורכב יותר, שדורש תשומת לב נכבדת), עבודה עם התלמידים על תפיסתם את
    עצמם כלומדים (ולא רק על שיעורים וסדנאות, אלא על התהליך החינוכי כרצף) ועל גזענות (יש מערכים מופלאים של  
    האגודה לזכויות האזרח, למשל).

תשבוחת אחת חשובה במיוחד:
הנגישות לבעלי תפקידים במשרד החינוך- גבוהה מאוד דרך האתר, חידוש מרענן.

הערה חשובה נוספת:
משרד החינוך מפעיל דרך המכללות ומרכזי הפסג"ה קורסים נפלאים למורות, אך חומרים מופלאים ואיכותיים המיוצרים בהם ועבורם, אינם מרוכזים באף מקום באופן חכם....

השיחה על צוק איתן בכיתה, שרון- יש הסכם שלום!!

שבוע ראשון ללימודים. קיבלנו הנחיה ממשרד החינוך לדבר על "צוק איתן" לדבר על רגשות, לדבר על חוויות ולעשות פעילויות שבירת שיגרה ו"חוסן". כמובן, במדורה.
 אצלנו בכיתה פתחתי בשתי שאלות:
1. מה אתם/ן יודעים על "צוק איתן"?
2. מה הייתן/ם רוצות לדעת?

מעניין לשמוע מה ילדים בכיתה ב' ממרכז תל- אביב יודעים, שמעו וחוו.
האזעקות היו חלק מינורי מחייהם בחופש הגדול, והם חשו בטוחים; עם זאת הדאיג אותם מאוד אורח החיים של הילדים שקרובים לעזה וגם של האנשים בעזה.
הם שמעו על המנהרות- ושאלו מדוע חפרו אותם.
הם שמעו והכירו מעט מילואימניקים וביררו לעומק מה עושים בצבא, והאם זה מסוכן.
הם ידעו שהרבה נפגעו בעזה, אבל סייגו שהצבא לא רצה לפגוע בהם.
היה להם חשוב להבין איפה עזה נמצאת.
למה מצרים לא רוצה את עזה?
והם שמחו- כי כמה ילדים אמרו שיש שלום.

מהנקודה הזו התחלתי- מה זה שלום? עם מי יש לנו שלום? למה יש מלחמות בארץ הזו? ובכלל?
ומה זו הפסקת אש? ואחריה יגיע שלום?
ואיך אתם תרגישו אם יהיה שלום?

הייתה שיחה מעניינת, שהתפרשה על פני שלושה ימים וחמש שעות.
מפות, שירים, אישים שקשורים לשלום.
גם על יצחק רבין דיברנו, מישהו אמר שהרגו אותו כי הוא רצה שלום.

ואני תוהה, אם מורות בעזה דיברו על המבצע.
ואני תוהה האם החינוך הישראלי, שמחקר גילה שהוא גזעני מדי, סובלני פחות מדי ובעיקר מאוד לאומי מחנך לשלום,
או שמא, רק להפסקות אש.