‏הצגת רשומות עם תוויות הבניית זהות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הבניית זהות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 9 במאי 2016

מלחמות, יום הזכרון, כיתה- פעילות שתחילתה ב"חייל יורה אהבה"

ביום רביעי נציין את יום הזכרון לשואה ולגבורה, שבוע אחרי ציון יום הזכרון לשואה ולגבורה. כל כך הרבה תהליכים אנחנו מעבירות לילדים/ות בכיתות וכל כך הרבה נושאים טעונים, מלחמות, פוליטיקה, אובדן, הרס, אוזלת יד; ולצידן גבורה, התקוממות, קדושת החיים, זכרון המתים, הקמת המדינה, תקוות ומחשבות.

בשבוע שעבר התהוותה בכיתה שיחה על זיכרונות וגעגועים, על סיפורים משפחתיים ועל רגעי זיכרון אישיים. הילדים ואני פרסנו חתיכות של עולמנו הפנימי, סיפורים של מקטעי זhכרון סופרו, חלומות, מחשבות. שאלות רציניות עלו, על תפקידינו בעולם, על כוחו של האזרח/ית, על היכולת לחולל שינוי. 

החלטתי, בנוסף לשיעורים על מלחמות ישראל, סיפור הקמת המדינה ויום הזיכרון (שלנו וגם ימי זיכרון סובבים) לעשות שיעור מעט שונה; שיעור שהנושא ההתחלתי שלו יהיה 'מלחמות של אהבה; על מה שווה להילחם' שיהיה שיעור שהכיתה תוביל.
הטריגר לשיעור יהיה הציור וההדפס של האמן והחבר דרור מילר - חייל יורה לבבות/ אהבה



הציור יוצג על הלוח ונערוך עליו שיחה:
מה אתן/ם רואות?
האם חיילים יורים אהבה?
האם אתן/ם אוהבות את הציור?
על מה לדעתכן/ם חשב האמן?
ונתפתח לשיח חופשי.

כל ילד/ה יקבלו דף של חייל יורה אהבה ויכתבו/ יציירו עליו על מה שווה להילחם; איך ניתן למנוע מלחמות; מה צריך לזכור.

הילדות/ים יציגו את היצירות שלהן/ם ונדבר על חיילים במלחמה, על הפרט, על המחויבות לחברים, למדינה; על דילמות; על ילדים.
אסיים את השיעור עם קטע מהספר "חברים מספרים על ג'מי" וממנו נצא אל הנושא של המחתרות, הקמת המדינה, הקמת צה"ל ומלחמות ישראל. 
אני מקווה שאוכל להביא את המורכבות של מלחמות, לחימה, מדינה ומאבק לצד תפיסה מציאותית של המציאות המורכבת, שלנו ושל המדינות והאנשים מולם אנו נלחמים או נלחמנו; לדבר על האפשרות אמיתית לשלום, על שלומות שנחתמו (מצרים וירדן). אני יודעת שאגע בנושאים רבים באופן מצומצם, וילדי כיתתי הם רק בתחילת דרכם החינוכית ותפיסתם ההיסטורית, אך אני רוצה שיקבלו הבנה מורכבת, מתאימה לגילם, מעכשיו, באופן הומני.

סיימנו את טקס יום השואה בתקווה שלא יהיו עוד מלחמות, ובתהיה האם זה חלום. ביומיים האחרונים המדינה גועשת בעקבות דבריו של סגן הרמטכ"ל, ואני מאמינה כאישה, מחנכת, מילואימניקית שיש לנו חובה לתפוס את המציאות כהוויתה, ללמוד את העבר באופן האובייקטיבי ביותר ובראייה ביקורתית לצד האתוסים והגבורות, על מנת לאפשר להומניות ולשיוויון להוביל ולא לתת יד לקיצוניות מכל סוג.


כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי- רמון ©

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

אי תפיסת הפרופסייה את עצמה, ולמה, לצערי, ליידי גלובס פיספסו

התאכזבתי השבוע משני ארגונים שאני מאוד מעריכה:
ליידי גלובס ו"אסיפת הורים" (סיעה בעיריית תל- אביב);
ליידי גלובס (מגזין שאני מעריכה מאוד) פירסם את רשימת 50 המשפיעות שלו, וראו איזה פלא כל הנשים עובדות בפרופסיות גבריות- תעשיות ביטחוניות, בנקים, כלכלה ותקשורת. ישנם גם שלושה עמודים של תרבות- מסך- פוליטיקה (מתוך כ-200 עמודי מגזין).
מה אמורה לחשוב כל אישה שאינה קשורה לפרופסיות אלה? אין  נשים מחוללות שינוי והשפעה בפרופסיות אחרות? בחינוך? ברווחה? במאבקים ציבוריים? נכון הדבר שבשנים עברו גם זוכות פרס נובל היו שם, אך הן לא דוגמא אמיתית, הן הקפיצה בפרבולה.
הבעיה עם מגזין נשים, איכותי שפונה לנשים ולגברים, שמתעלם ממגזרים שלמים של תעסוקה והשפעה, אומר בעצם, ללא מילים, שאם אינך שחקנית במגרש הגברי אין לך יכולת השפעה. ואולי, במדינת ישראל, אין נשים משפיעות במגזרים הנשיים המובהקים? אולי באמת, בעיקר גברים מובילים גם את הפרופסיות הללו תוך כדי הנמכת הנשים ושעתוק המצב?

הבנייה של זהות, כפי שכותבת ורד רמון- ריבלין (העורכת הנפלאה של ליידי גלובס) לא יתבצע אם יראו תמיד את הנשים ש"פרצו" למעוזי הגבריות, למעוזי ניהול כלכליים- פוליטיים, אלא בד בבד עם נשים שמשנות כללי משחק לא מעצם היותן "שם" אלא משום שהן פועלות אחרת.

"אסיפת הורים", הגדילה עשות וקראה לאבות להצטרף למאבק לתוספת סייעת שלישית בגני טרום חובה, משום שהעירייה מתייחסת למאבק כאל "מאבק של נשים היסטריות". באמת? אם הגברים יצטרפו זה מה שיעזור? הבלבול מתחיל בחוסר ההבנה שמה שצריך לקרות הוא שכל הגננות וכל הסייעות לא תופענה יום אחד לעבודה, שכל האמהות (וגם אבות שרוצים כמובן) יעשו מעשה.
אבל לקרוא לגבר בכדי שלא יקראו לנו נשים היסטריות? זה כל- כך תחילת המאה ה-19 (דרך אגב, כנראה שה"היסטריה הנשית" הצליחה להשיג סייעת שלישית לשנה זו, וכעת עובדות במרץ על הסדרת הנושא להמשך).
הבעיה, אותה גילו כנראה גם נשות "אסיפת הורים" שגננות וסייעות מפחדות, זאת המילה, ולכן הסיכוי שהן תמחינה נמוך, נמוך מאוד.
כאשר מקרים כאלו, מתרחשים על ידי גופים נשיים מובהקים, עם אג'נדה ברורה וחזקה, אין פלא שפרופסיות נשיות לא מוצאות את נקודת הפריצה מעלה, בהיבטי חוזקן ויכולות השפעתן. אישית, לדעתי, מערכת החינוך צריכה לחשוב איזה שינוי היא רוצה לייצר כמעוז נשי, ולחתור לכך, על אף המגבלות:
כתבתי בפוסט לפני כחודש על תפיסת המורות את עצמן: http://murkav.blogspot.co.il/
וב"הארץ" העלו בערב החג כתבה מעולה על פרופסיית ההוראה בארה"ב ובתוכה מובאות דעות המראות כי המורות עצמן נתפסות בעיני עצמן כחלשות, כקורבנות המתפקדות תחת ה"מערכת"; גורמים המשפיעים על כוחן ויכולתן לחולל שינוי: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2442695