יום הזכרון, פוסט טראומה, מערך לתיכון ומחשבות על החברה הישראלית

השבוע צפיתי עם הכיתה שלי בסרט "סיפור מהחיים", שעוסק בכיתה בצרפת, בשואה ובמחנכת אמיתית, כזאת עם חכמה ולב. לאחר הסרט אמרתי להם שלצערי, ממרום חוויותיי, אני לא מאוד אופטימית ביחס להתייחסות אל הזר, לשלום, למלחמות.

במעבר חד, עברנו לשבוע יום הזכרון ויום העצמאות; ודיברנו על הימים האלה מנקודת מבטם של ילדים בכיתה ו'/; ודיברנו מעט מדי לטעמי, לעומת שנה שעברה, בה הקדשתי שבועיים ליום הזכרון ויום העצמאות.

ובשבוע האחרון הפיד שלי עמוס בחוויות צבא, זכרונות, פנים והמון פוסט טראומה.

וחשבתי לעצמי שאם הייתי מחנכת כיתות גבוהות, י' - י"ב, והייתי רוצה שהם יהיו בני אדם חושבים, ביקורתיים ובני שיח, הייתי מדברת איתם, בנוסף לנושאים הברורים מאליהם, על חמישה נושאים, שבעיני, (כאשה, כאמא, כאשת חינוך, כמילואימניקית, כמומחית סיוע בינ"ל), חייבים להיות חלק מהשיח הציבורי באופן אמיתי; חייב להיווצר שינוי בשיח, בהתנהלות, וחייבים לתת גם לנושאים פחות "הירואיים", פחות "פטריוטיים" להיות חלק מהחברה באמת;

התנדבות, עזרה לזולת וצבא

הזכות לא להתגייס בישראל ושירות לאומי

פוסט טראומה והעובדה שיותר מדי חיילים סובלים מפוסט טראומה אחרי השחרור

גבורת היחיד אל מול האתוסים

הזכות והחובה למלחמה ולשלום

הייתי מעבדת את הנושאים הללו דרך השירים האלו:

אביב גפן - שלום   שיר תקווה  

השיר של ירון אדל, קצין שחי עם פוסט טראומה ועיבד את תחושותיו לשיר - קצין מסריח , כתבה על השיר ב - מאקו

השיר של אדם צחי שכתב על אביו שחי עם פוסט טראומה, שיר שנקרא יום השכחה

פרוייקט עוד מעט נהפוך לשיר; השיר שכנסיית השכל הלחינו שום דבר לא יפגע בי 

יש עוד המון שירים, סרטים וקטעים שיכולים להוות כר מצוין לשיח, אבל הם רק פתיחת הנושא, בכיתה, אבל בעיקר בחברה כולה.

מצרפת שני פוסטים שכתבתי בעבר:

שיעור על חייל יורה אהבה

פוסט טראומה- חייבים לשנות את המצב

כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי רמון

הכנסת טקסטים מאתגרים לשגרת לימוד השפה, כיתות ו' עד תיכון

השנה, כחלק מלימודי השפה של כיתה ו' החלטתי לשלב כל שבוע מאמר/ כתבה/ שיר מאתגר.

ההגדרות לטקסט מאתגר הן:

לא מתכנית הלימודים, ברמה של לפחות כיתה ט', בעל קשר לאירוע אקטואלי ובעל הקשר פדגוגי (זה החלק הקל שכן ניתן להחיל המון נושאים על טקסטים שונים).

השבוע בחרתי במאמר מעולה של דרור פויר שפורסם ב"גלובס"- פוקימון בליינד.

לשם המשימה עבדנו שיעור כפול; להלן מבנה השיעור:

1. קריאה אישית את הטקסט- 20 דקות; תוך סימון מילים קשות, מילות שאלה(נעשתה הקנייה/ תזכורת לפני קריאת הטקסט).

כתיבת תמצית פסקה ליד כל פסקה (תמצית קצרה שמחליפה את הטקסט, קדם סיכום, פוסט משפט מפתח/ תיאור ארוך של פסקה).

2. דיון בקבוצה על הטקסט- מה הבנו, מה חשבנו- יישור קו/ העלאת דילמות.

3. במילה אחת תיאור הרגש עם קבלת הטקסט; מספר מילים שעלו בכיתה: אתגר, לחץ, עניין, משעמם כי לא מובן, אחר, ארוך, כיף.

4. דיון בכיתה-

בהתחלה הילדים סיפרו על מה הטקסט- אני רשמתי מיפוי טקסט (תרשים זרימה).

5. ניתוח החלקים, דיון על הקשר לחיים שלנו ודוגמאות.

6. מעבר פסקות וסיכום, תוך העלאת דעות אישיות – ראו צילומים על מנת להבין את מורכבות הטקסט והמסר- איך ניתן להבין את ה"אחר".

** חשוב מאוד להבהיר ולהסביר בתחילת השיעור- זה בסדר לא להבין הכל. מטרת הטקסט היא להתעמת עם טקסט "של גדולים"/ מורכב/ אחר.

אני עברתי שיעור מרתק יחד עם הילדים. התהליכים של הגישה לטקסט היו שונים, הדילמות ברמה אחרת, סוג השאלות ששאלתי היה אחר, וכן התובנה שהילדים מתקשים לענות על- תגדירו מטרת על/ תגדירו מושג וכד' ללא דוגמאות (ועל כך אכתוב פוסט נפרד שיעסוק בסוג השאלות שאנו שואלות ואופן החשיבה שאנו מפתחות). לאחר שהבנתי שקיים פער, לאחר שיעור השפה התמקדתי בסוג שאלות זה ושמתי לעצמי מטרה לפתח את תפיסת המושג וההסבר שלו.

הטקסט מתאים החל מכיתה ו' עם הדרכה ועד י"ב, כאשר בכל כיתה ניתן להתאים את רמת הדיון  ואת ההקשרים המתאימים.

הנושאים שבחרתי לעסוק בהם הם:

"אחרות"

בנעליי האחר

Theory of mind

מה מייחד אותנו

איך ניתן להבין בעיות של אחרים.

כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי- רמון ©

מגדר בכיתה- נקודות למחשבה

בשנה האחרונה הייתי חלק מפרוייקט פיילוט בשכבה שלי בבית הספר- פרוייקט מגדר. נחשפתי לעולם שלם של מומחי ומומחיות תוכן שכותבים מערכים בנושא מיגדר. אצלנו יועצת בית הספר הובילה את ההנחייה שלנו לאחר הנחייה שלה ע"י מחבר התכנית שנבחרה. עשינו מספר התאמות להפעלות השונות שחלקן נראו לי מוכרות מימי בתנועת הנוער ומהיותי מש"צית (מדריכת של"ח צעירה, מוסד מעולה שמצטמצם אט אט) וחלקן נשענו על תמות מוכרות של רוב ומיעוט בהקשר זכויות.

מכיוון שנושא שיוויון זכויות בכלל וזכויות נשים בפרט הוא  חלק ברור מאליו עבורי, כאישה שהנני, עצם העובדה לבודד את הנושא הייתה לי מעט מלאכותית, אך הבנתי את הצורך והוא התחדד לי לאחר המפגש הראשון, בו כל עוד דיברנו תיאורטית כולם היו בעד שיוויון, אך כשפרטנו את התיאוריה למעשים יום יומיים גילינו שלחלק מבנות ובני הכיתה (כיתה ה') יש תפיסות מגדריות מקבעות וארכאיות, שלא אמורות להיות חלק מהשיח ומההתנהלות היומיומית, בה התפיסה הבסיסית אמורה להיות- קיים שיוויון הזדמנויות ויש לשנות את הסטטוס קוו.

לאחר המפגש הראשון חשבתי על הדברים שאני עושה בכל מקרה בכיתה על מנת לחנך למחשבה שיוויונית (יש שיקראו לה מחשבה פמיניסטית, אבל אני אוהבת את בל הוקס, אז שיוויונית מתאימה לי ברמת כיתה ה')-

מדברת חלק מהזמן בלשון זכר וחלק בלשון נקבה

נותנת דוגמאות של שני המינים בכל הקשר.

מעלה שאלות מהותיות שקשורות לשיוויון ומגדר בכל פעילות, תוך פיתוח ביקורתיות.

משתמשת בספרות שמדברת על שני המינים ובספרים מעניינים שגיבוריהם אינם רק גברים.

מפתחת תפיסת יחסים (בנות- בנים) דרך התייחסות לנושא בכל צפייה בסרט ובכל צפייה בקליפ.

מלכדת את הכיתה ברמת בנים בנות.

מאפשרת שיח פתוח בכל נושא שהוא במרחב הכיתה.

מאירה נקודות של אפליה בכיתה.

ומאותו הרגע התחלתי להעלות נקודות למחשבה בהקשר של המפגש השבועי לאורך כל אותו השבוע. המפגשים החלו להיות ממוקדי תוכן רלוונטי של הכיתה- קליפים, מערכונים, פרסומות, מקרים שהתרחשו ועוד.

שיעורי התנ"ך החלו להיות מקושרים לנושאי מגדר ועוד.

אך התהליך המעניין ביתר היה זה שעבר על ילדי הכיתה בהתבוננות במצבים מסוימים ביניהם, מי מוביל/ה, מי מובל/ת; מי מחליט/ה; מי משפיע/ה.

היה מעניין לראות איך הם מדברים על גיבורים בסרטים שהם רואים. איך בנים מבינים ששירים מסוימים פוגעים בנשים והבנות הגנו עליהם בחירוף נפש, ולהיפך; כיצד עלו מהם שאלות על לבוש, סטטוס, הסטוריה, כסף והשפעה.

השנה נהיה בכיתה ו', שנת מצווה, יש לי המון מה לערער, מה לפתח וארסנל שיעורים שבניתי בתחומים שונים של מגדר- חברה- גוף, אבל יש לי תובנה ברורה- ההתייחסות למגדר חייבת להיות חינוך לשיוויון ביכולות כבר מגיל ינקות, וגם לשיוויוניות באפשרויות.

איך?

שילוב ספרים עם גיבורות ועם מהלכים "לא קונבנציונאליים", לדוגמא: 

גן טרום חובה עד כיתה ב': הנסיכה שלבשה שקית נייר, זוג, אוליביה, בילבי ועוד.

יסודי וחט"ב- שש גיבורות גדולות (ושישה גיבורים גדולים)- בעיני חבל שיש פיצול ואין עירוב, מתוך רצון להראות גיבורים וגיבורות שוב מפרידים מגדרית, אך עדיין ספרים מקסימים

סדרת הממציאים- הספרים על הממציאות, לדוגמה- מארי קירי.

החמישיה הסודית, השביעיה הסודית, חסמב"ה- חבורות מעורבות ומוצלחות.

חט"ב ותיכון- משחקי הרעב לדגמה.
כתבה של צפי סער שמראיינת את טל ברייר בן מוחה (יצאה אחרי כתיבת הפוסט וכ"כ קשורה לנושא!!)- ספרות פמיניסטית.

סרטים עם (וגם סרטים בלי- בשביל דיונים) שיוויון מגדרי-

חיוך של מונה ליזה (כיתה ו' ומעלה), אוואטר, אקס מן- ז' ומעלה, אמיצה- מכיתה א', וואג'דה (מכיתה ג'-ד'), נשים קטנות, תלמה ולואיז (תיכון) ועוד.

משימות שפה של מסוגלות אישית- 

כשאהיה ממציא/ה אמציא.......

אני אשנה את העולם....

המהפיכה שאני אוביל...

ועוד (:

פעילויות שונות- שמתאימות לכן כמחנכות/ים, לאופי הכיתה שלכן/ם ולגיל הילדים, דוגמאות: מגדר, פעילות גופנית לשיוויון מגדרי (וביסוס תיאורטי למה צריך אותה), פעילויות של המרכז לפדגוגיה ביקורתית, פעילויות של המטה השיתופי.

ובעיקר לתת לילדים ולילדות כלים ושיח פתוח על הנושא ועל היכולת שלהם להשפיע על מהלך חייהם ועל הסביבה שלהם. להבין שיש קשר ברור בין מגדר והבתים שלהם, תפיסות הגוף שלהם, מכיתה ה' בערך ניצני הקשר למין ולקודים חברתיים של מבוגרים ועוד.

(בסוף הפוסט יש לינקים לאתרים חשובים של מגדר ומין).

ולסיכום סיפור שהיה השבוע-

עברנו מתל אביב לרמת גן. הבן שלי, רותם, הולך לקייטנה בגן ברמת גן. ביום שלישי הוא חזר מהגן ואמר- צחקו עליי, אמרו לי שהחולצה שלי היא של בנות.

אני: של בנות? למה היא של בנות? יש עליה דינוזאור מפחיד (נכון, גם לבנות יכול להיות דינוזאור מפחיד).

רותם: כי היא כתומה.

אני: יש צבעים של בנים וצבעים של בנות?

רותם: אין. אבל הם צחקו עליי, הם אמרו שכתום זה צבע של בנות.

אני: צבעים חשובים לדמיון יצירתי, ואני אוהבת את כל הצבעים. מה אתה חושב?

רותם: שגם אני אוהב את כל הצבעים.

אני: אז בוא נחליט שמי שצוחק על צבע של חולצה הוא לא מספיק יצירתי.

סיטואציה שכזו היא דוגמה פשוטה להסללה מגדרית שבגיל 4 עוסקת בצבע החולצה ובגיל חמש מי משחק באיזו פינה בגן.

אז תפקידנו, על מנת לתת לילדינו, בנות ובנים הזדמנות שווה, כבוד הדדי והבנה על יחסים בין אישיים ויחסים בכלל עלינו לחנך לשיוויון.

אתרים חשובים:

מידע אמין על מין 

פמיניזם ומגדר- אילאיל קופלר 

היאסטוריה

כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי- רמון ©

אי תפיסת הפרופסייה את עצמה, ולמה, לצערי, ליידי גלובס פיספסו

התאכזבתי השבוע משני ארגונים שאני מאוד מעריכה:

ליידי גלובס ו"אסיפת הורים" (סיעה בעיריית תל- אביב);

ליידי גלובס (מגזין שאני מעריכה מאוד) פירסם את רשימת 50 המשפיעות שלו, וראו איזה פלא כל הנשים עובדות בפרופסיות גבריות- תעשיות ביטחוניות, בנקים, כלכלה ותקשורת. ישנם גם שלושה עמודים של תרבות- מסך- פוליטיקה (מתוך כ-200 עמודי מגזין).

מה אמורה לחשוב כל אישה שאינה קשורה לפרופסיות אלה? אין  נשים מחוללות שינוי והשפעה בפרופסיות אחרות? בחינוך? ברווחה? במאבקים ציבוריים? נכון הדבר שבשנים עברו גם זוכות פרס נובל היו שם, אך הן לא דוגמא אמיתית, הן הקפיצה בפרבולה.

הבעיה עם מגזין נשים, איכותי שפונה לנשים ולגברים, שמתעלם ממגזרים שלמים של תעסוקה והשפעה, אומר בעצם, ללא מילים, שאם אינך שחקנית במגרש הגברי אין לך יכולת השפעה. ואולי, במדינת ישראל, אין נשים משפיעות במגזרים הנשיים המובהקים? אולי באמת, בעיקר גברים מובילים גם את הפרופסיות הללו תוך כדי הנמכת הנשים ושעתוק המצב?

הבנייה של זהות, כפי שכותבת ורד רמון- ריבלין (העורכת הנפלאה של ליידי גלובס) לא יתבצע אם יראו תמיד את הנשים ש"פרצו" למעוזי הגבריות, למעוזי ניהול כלכליים- פוליטיים, אלא בד בבד עם נשים שמשנות כללי משחק לא מעצם היותן "שם" אלא משום שהן פועלות אחרת.

"אסיפת הורים", הגדילה עשות וקראה לאבות להצטרף למאבק לתוספת סייעת שלישית בגני טרום חובה, משום שהעירייה מתייחסת למאבק כאל "מאבק של נשים היסטריות". באמת? אם הגברים יצטרפו זה מה שיעזור? הבלבול מתחיל בחוסר ההבנה שמה שצריך לקרות הוא שכל הגננות וכל הסייעות לא תופענה יום אחד לעבודה, שכל האמהות (וגם אבות שרוצים כמובן) יעשו מעשה.
אבל לקרוא לגבר בכדי שלא יקראו לנו נשים היסטריות? זה כל- כך תחילת המאה ה-19 (דרך אגב, כנראה שה"היסטריה הנשית" הצליחה להשיג סייעת שלישית לשנה זו, וכעת עובדות במרץ על הסדרת הנושא להמשך).

הבעיה, אותה גילו כנראה גם נשות "אסיפת הורים" שגננות וסייעות מפחדות, זאת המילה, ולכן הסיכוי שהן תמחינה נמוך, נמוך מאוד.

כאשר מקרים כאלו, מתרחשים על ידי גופים נשיים מובהקים, עם אג'נדה ברורה וחזקה, אין פלא שפרופסיות נשיות לא מוצאות את נקודת הפריצה מעלה, בהיבטי חוזקן ויכולות השפעתן. אישית, לדעתי, מערכת החינוך צריכה לחשוב איזה שינוי היא רוצה לייצר כמעוז נשי, ולחתור לכך, על אף המגבלות:

כתבתי בפוסט לפני כחודש על תפיסת המורות את עצמן: http://murkav.blogspot.co.il/

וב"הארץ" העלו בערב החג כתבה מעולה על פרופסיית ההוראה בארה"ב ובתוכה מובאות דעות המראות כי המורות עצמן נתפסות בעיני עצמן כחלשות, כקורבנות המתפקדות תחת ה"מערכת"; גורמים המשפיעים על כוחן ויכולתן לחולל שינוי: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2442695

אתר משרד החינוך- בין למידה משמעותית לתוכן האתר

כאשר אני נכנסת לאתר חדש, על אחת כמה וכמה אם אמורה להיות לו משמעות עבורי, אני מנסה למצוא את הייחודי מצד אחד ואת המהות הברורה אותה הוא אמור לתת לי.
אתר משרד החינוך, שהינו (אני מקווה) השער למשרד החינוך, תפיסותיו, חזונו וכד' מאכזב אותי מאוד.

לא אתייחס לעיצוב ולחווית המשתמש, כי אם לתוכן, שחשוב בעיני מאוד, בייחוד לאור הסיסמה המובילה את המשרד "למידה משמעותית".


1.
א. בתור אתר שמקדם את "האחר הוא אני", למידה משמעותית המקדמת הומניות, שיוויון ועוד, מפתיע אותי שאין אפשרות       לגלוש בערבית/ רוסית/ אמהרית (בתור התחלה ערבית היא הכרח) ואין הגדלת אותיות ללקויי ראייה.
ב. האתר מציע מגוון פעילויות ומידע בנושא חגי תשרי וחשיבה על האחר, מה עם רעיון לפעילות על ראש השנה האתיופי?       מה עם מחשבה על שיעור/ משחק כללי על חגים בישראל שאינם רק יהודיים? מה עם רעיון לבתי ספר ערביים? או שיש
    להם אתר אחר? גם לחינוך הממלכתי דתי יש אתר אחר?

2. מיעוט חומר חינוכי רחב, עיסוק בבירוקרטיות רבות, נושאים ידועים (התאקלמות לגן, התאקלמות לכיתה א' וכד').
    ניתן היה לשים כפתור- התאקלמות ובו מגוון מידע לגילאים השונים. חסרה יריעה של נושאים שאינם ברורים מאליהם.
    כל מורות ישראל יודעות מה לעשות בחודש תשרי. האם כולן יודעות ללמד הומני? האם לא הגיע הזמן לגוון, להעז? אם       זו מטרת המשרד, לשנות את הלמידה ולפרוץ גבולות, קשה יהיה לעשות זאת עם מערכים ידועים ושמרניים.

3. "למידה אפקטיבית"- מדובר רבות על כך שיש לעבור ל"למידה משמעותי", אני לא אפתח בפוסט זה את תפיסתי על             סיסמא זו, אך לא הגיוני שכל ההפניות לנושא הן תיאורטיות (מאמר דעה, תפיסת הנושא ואבני דרך) או תחת "יוזמות      
    ופעילויות" מציגים לנו רק בתי ספר ניסויים (לאחרונה שבדקתי 90% מהמערכת הממלכתית הינה לא ניסויית) או
    פעילויות מפלאות, המתרחשות מזה שנים, וחלקן הגדול הינו חד פעמי, או חלק משיעור מובנה שדורש יציאה החוצה בין
    כה וכה.

4. לא מצאתי חומר נגיש על מספר נושאים קריטיים להפיכת המערכת לאיכותית יותר: קשר הורים מורים (קיים לינק
    בפורטל עובדות ההוראה, אך זה נושא מורכב יותר, שדורש תשומת לב נכבדת), עבודה עם התלמידים על תפיסתם את
    עצמם כלומדים (ולא רק על שיעורים וסדנאות, אלא על התהליך החינוכי כרצף) ועל גזענות (יש מערכים מופלאים של  
    האגודה לזכויות האזרח, למשל).

תשבוחת אחת חשובה במיוחד:
הנגישות לבעלי תפקידים במשרד החינוך- גבוהה מאוד דרך האתר, חידוש מרענן.

הערה חשובה נוספת:
משרד החינוך מפעיל דרך המכללות ומרכזי הפסג"ה קורסים נפלאים למורות, אך חומרים מופלאים ואיכותיים המיוצרים בהם ועבורם, אינם מרוכזים באף מקום באופן חכם....

מה בין מוות לחינוך

השבוע נפטרו עזריה אלון ושולמית אלוני. מורשתם חייבת להילמד בין קירות הכיתה, גם בכיתה א'; כמו גם מורשתו, ולפחות איזכורו של אחרים שנפטרו בחודשים האחרונים. ציון מעשיהם, ייחודם, פריצות דרך ודרכים שנסללו בחייהם הם חלק מבסיס הידע הכללי של כל תלמיד ותלמידה כחלק מהיותם אנשי הארץ הזאת. חשיבות השיח על המורשות השונות תהווה בסיס לדיונים, לעמדות, למחשבות ולביקורת מצד התלמידים (ברמות שונות) הן על נושאים קונקרטיים והן על תפיסות עולם; פוליטיות, לא אידיאולוגיות.

אך בנוסף לאנשים עצמם, עולה צורך נוסף בכיתה א', והוא התייחסות חינוכית לנושא המוות, האובדן. ורציתי לשתף אתכן/ם בשיעור שהחלטתי להקדשי לנושא, מתוך תפיסה חינוכית שיש לתת גם לנושאים מורכבים מקום בשיח הכיתה (גישה המגובה בתפיסות טיפוליות).
אך בעקבות שיחה שהייתה לי אתמול, החלטתי שאשתף בשיעור הספציפי בהמשך ואתעכב על דיון משמעותי, בסיסי שהיה לי אתמול עם אישה שאני אוהבת ומעריכה.

הדיון נסב סביב תפקידו של המורה להיות מחנכת/ך, דמות משמעותית עבור הילד/ה בכיתתו, בגנו, במערכת.
לתפיסתי, הבנויה על חוויותיי עם מורים לאורך שנות לימודיי ועבודותיי, ועל ניסיוני ארוך השנים במסגרות חינוכיות שונות (פורמליות, א- פורמליות, בארץ ובחו"ל) על המורה להיות מחנך משמעותי עבור התלמיד/ה, גם אם עמדותיו אינן באות בהלימה עם בית התלמיד.
למעלה מזאת, בנוסף לצורך המערכת לאפשר למחנכות/ים להיות סוג של מצפן לערכים אוניברסליים מוסכמים, ולהכווין להתנהגות מקובלת (אי- אלימות, תרבות שיח, חברות, שיווין ועוד) יש לתת למורה את הבטחון בהיותה/ו דמות אמון אשר צריכה ויכולה להביע את דעתה בכל נושא, ואשר תשכיל לפתוח ערוץ הידברות במידת הצורך גם עם ההורים במקרה שישנו חשש או התנגשות בתפיסות.

לדידה של חברתי על המורה להיות מתוחם וסגור בגמישותו להגיב; שכן לא כל המורים "חושבים כמו...", לא כל המורים הינם רגישים/ אינטלקטואלים/ אחר... ולכן על מנת שלא "יסבו נזק" אמיתי או מדומיין, יש צורך להגבילם.

לא אכנס לפרטי הדיון, ואומר שהשתדלתי לא להיכנס לוויכוח עקרוני, אך הנושא לא הפסיק להעסיקני. נכונה העובדה שאני חדשה במערכת החינוך, ונכונה העובדה שהשבוע רשת החינוך הגדולה בישראל העמידה במרכז המטרה מורה שייצר דיון פוליטי בכיתתו; אך משהו מטריד אותי ברמה הבסיסית.

כיצד יתכן שאמון החברה באנשים האמונים על חינוך ילדיהם, המבלים עימם חלק ניכר משעות ערותם, נתפסים כפרטים וכפרופסיה (בהכללה) שלא מספקים? כיצד ייתכן שדמות המורה והכשרתו לא עברו עדיין שינוי משמעותי כשלעצמם, ובמקביל כנתפסים על ידי הציבור שמשמעותיים?

אני משערת ששאלות מעין אלה יעסיקו אותי מכאן ואילך, כמו גם רבות אחרות, אבל המשולש הזה של המחנכת/ך - המערכת- החברה- חייב לעבור שינוי; השאלה היא האם אני צודקת במחשבתי שעל המורות להובילו, ולא על המוסדות, ההוגים והפוליטיקאים.

אך אולי זו חלימה גדולה לשנתי הראשונה במערכת, כאשר הדרך רק מתחילה......

דמוקרעטיה

יש לי צ'ופר בשביל הכיתה היום (: סרט. מחיאות כפיים, קריאות שמחה ועוד. לאחר כמה דקות שאלתי- מי יודע מה זו דמוקרטיה? דמו מה? בכל זאת, כיתה א'. הסבר קצר על דמוקרטיה, על בחירת הרוב וקבלת החלטות בקבוצה.
נבחר סרט, ומאותו הרגע למשך חצי שעה כל אלו שרצו את הסרט השני איחלו מגוון "איחולים": שהסרט לא יעבוד, שהמחשב יקרוס, שהמקרן יתקלקל ועוד.
עצירה מתודית לפני תחילת ההקרנה ושיח קצר על התחושות ועל ההגיון בבחירת הרוב, עם הבטחה שבהמשך השנה נוכל לבחור לראות גם את הסרט השני. מיותר לציין שכולם נהנו מהסרט (:

אבל למה זה חשוב? למה לכתוב על זה בפוסט בבלוג על חינוך? מה לדמוקרטיה, החלטת רוב ואיחולי "מוות למחשב" לפילוסופיה ולתפיסה שלי את המרחב הכיתתי?
אני מאמינה שעל המחנכות להציג לילדים/ות/ נערות/ים את ההבנה של מהי חברה דמוקרטית והומנית, מהן נורמות ההתנהגות כאשר אני בקבוצת ה"רוב" וכאשר אני בקבוצת ה"מיעוט"; תוך דגש רב על העובדה שאין שחור ולבן, ושרובנו חלוקים בהשקפותינו ונמצאים במקומות שונים ומחזיקות במגוון דעות שונה.
אני רואה בחיי היום יום בבית הספר הלימה בין יכולות של ילדים להקשיב, להתגמש, להביע דעה, לשמוע "לא" לבין יכולתם להתנהל בקבוצה קטנה ובכיתה. אני מתנסה בעבודה די סיזיפית של שיקוף ותיווך של העולם ותהליכים של קבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, התנהלות של אני מול האחר ולהיפך מתוך ידיעה ברורה שהכלים שהילדים רוכשים ותפיסת העולם שלהם היום תלך איתם קדימה.

בשלב הזה, יש מכם שחושבים שאני הוזה, אידיאליסטית; הרי הבית משפיע מאוד על התנהגות הילדים/ות אל מול השונה, המיעוט, ה"לא צודק". זה נכון ולא נכון, משום שכמות השעות שהילדים מבלים איתנו משמעותית מאוד בגיל הזה, וברגע שהחינוך לערכים הדמוקרטיים- הומניים מספיק משמעותי הוא עוזר להם לעצב את דמותם, חשיבה ביקורתית ועצמאות. בנוסף לזה אני משתדלת לחבר את ההורים לשיח הכיתי, לאמונות שלי. לא אידיאולוגית, אלא לתפיסה הבסיסית בזכותו של כל אחד להשמיע ולהישמע, בזכויות להסכים ולא להסכים, בכבוד הדדי בסיסי.

אז, דמוקרטיה היא מילת השבוע שלנו במילון המילים החדשות, והיא תלווה אותנו במעשים ובהתנהלות במשך השנה, לצד עבודה רבה על חברות, שיוויון, עצמאות ויצירתיות.

שיחה התנסותית ויציאה לדרך

כשהייתי בת 17 הייתי בטוחה שאני יודעת הכל, כמעט. לא הייתי פתוחה להקשיב, וגם אם הקשבתי גרמתי לבת /בן שיחי לסבול... התווכחתי, ציניקנתי, חתכתי; וגם אם השיחה השאירה בי חותם עמוק ואף גרמה לי לשינוי מחשבתי בת/ בן שיחי לא תמיד ידעו כי זו הייתה התוצאה. עם השנים, מאורעות החיים, תהליכים רגשיים- אישיים והתנסות מקצועית רחבה מאוד למדתי להקשיב, להתבונן, לספוג כמה שיותר וללמוד. גיליתי שאני נהנית לשוחח עם אינספור א/נשים ולהתנסות בחוויות מסוגים שונים אשר מלמדים אותי על עצמי, על העולם, ידע חדש.
גיליתי שמטעויות, אשר נעשות בדרך כלל ללא כוונת זדון, אני מצליחה להשתנות ולהפוך לאישה/ עמיתה/ מחנכת / יועצת/ מנהלת איכותית יותר. אני לא בטוחה שמי שעומד/ת מולי תמיד חווה את שרון המכילה, אמפתית, מקשיבה, מפני שאני עודני תזזיתית, חותכת (מעצם אופיי), ביקורתית (אך במשורה) ועוד.

מתוקף הבנתי ותחושותיי כלפי למידה אני מאמינה ומנסה ליישם למידה דרך התנסות, חקר ושיח ולא למידה אוטומטית. אני יודעת שילדים ובוגרים פתוחים יותר לחוויות, התקדמות, למידה ואף שינוי כאשר ישנה עשייה, שמעבר למילים של מישהו אחר. כאשר התהליכים איכותיים ומתמשכים והבסיס איתן ישנו מקום גם ללמידה והקשבה יותר פאסיביים.

בחודשים האחרונים אני מנסה ללמד כל נושא תיאורטי דרך משחק/ ניסוי/ מחקר קטן וגיליתי את ההתלהבות העצומה של ילדים ונוער לחקור, לשאול שאלות, לפתח שיח מחשבתי אך גם רגשי על מה שנעשה ולהמשיך בלמידה או בדרך של שינוי.

להלן שתי דוגמאות:

1. כחלק מפרוייקט חדש (פרטים בהמשך) לקחנו תלמידים משבעה בתי ספר לסיור בלוד וברמלה; סיור בעיר העתיקה, בשכונת הרכבת ועוד. המטרה הייתה להעלות את השאלה- מדוע יש צורך המעורבות חברתית? הנוער לא נשאר אדיש. הסיור העלה אמוציות חזקות, שליליות ברובן, והמון שאלות של עשייה חברתית ותפקידנו בהנעתה.

2. ילדים בכיתה א' לא מודעים למרחב הכללי; הם יכולים לרוץ ולהיתקל באחרים, לעשות גלגלון וליפול על מישהו, לבעוט
בכדור- או בפנים של חבר ועוד. ניתן לדבר על מרחב אישי, הגוף הפרטי ועוד, אך התנסות משולבת שיח היא הפתרון. לכן, פעם בשבוע, הכנסתי לכיתה אותה אני מחנכת שיעור תנועה וקשב. אנחנו עובדים על המון נושאים גופניים (מתיחות, גילגולים, תנוחות יוגה, נשימה,הקשבה) ובכל משימה נכנסים היבטים של מרחב והתייחסות לאחרים, תחושות, הנאה, הצלחה ועוד. בשיחת הסיכום של כל מפגש עולות תובנות של התייחסות אחרת, התארגנות, הנאה שמשפיעים על ההתנהלות הכללית  שאינה בתוך השיעור.

אני מתנסה באופן יומיומי בלמידה התנסותית יוצרת. בפוסט הבא אכתוב על מתקני שעשועים וחיזוק ילדים בהיבטים שונים.

בינתיים, זה הזמן לקפץ בשלוליות, לחפור בבוץ, לבשל תבשילים.

חורף שמח (: