יום חמישי, 30 באוקטובר 2014

חיבור וחיסור מאוזן ומאונך עד מאה, או למה מאוזן

מכיון שאנו נכנסות ללמד חיבור וחיסור עד 100 החלטתי להבין מדוע תופסים את החיבור במאונך כטכני ואת המאוזן כדורש חשיבה, להלן התובנות, אשר לקח לי זמן לגלותן, ולצערי הסיבה העיקרית לויכוח על מאונך ומאוזן נובעת מתחושה שרוב הילדים מגיעים ללימוד חיבור במאונך ללא הפנמת המשמעות......,
אז:

כאשר מלמדים מספרים ותרגילים עד 100 להלן שלבי העבודה הנכונים שיבטיחו שהילדים יגיעו מוכנים ברמת ההבנה לתרגילי החיבור עצמם:
1.      הבנת מבנה המספר, הייצוג המספרי, פוזיציה- מיקום העשרות והאחדות.
עם ילדים מתקשים נעבור את כל הרצף של- ייצוג מילולי, כמותי- מוחשי וציור וסימלי- המספר עצמו.
2.      משמעות סידורית- מה בא אחרי מה.
3.      משמעות כמותית- גדול מ... קטן מ... שווה ל....
4.      לפני המעבר לתרגילים עצמם נוודא שהילדים זוכרים את שבירת העשרת, שהתרגילים עד 20 ידועים (עדיף בע"פ כבסיס מתמטי ברור וכיסוד לאסטרטגיות השונות).
ואז, מגיעים לחיבור ולהלן הסיבות לעבודה במאוזן:
1.      בערוץ השמיעתי העשרות נאמרות לפני האחדות, ולכן הגיוני יותר לעבוד לפי כתיבת המספר ואז לפי החיבורים- קודם עשרות ואז אחדות (יתרון על פני העשרת השנייה שמבלבלת ילדים מתקשים).
2.      ההפרדה בין העשרות כיחידות שלמות והוספת היחידות שבונות מס. חדש, לרוב עם המרה- הגיוני יותר בהיבט הקוגניטיבי.
3.      התרגיל במאוזן מתקדם בשלבים-
47+26=(40+20)+(7+6)= 60+13= 73
למתקשים ניתן לפרק גם את ה- 7+6 לתת פירוק עם השלמה ל-10:
(7+6)=(7+3)+3=13
4.      לילדים קל יותר לייצר אסטרטגיות שונות ולא אחת יחידה.
5.      לעומת עבודה טכנית במאונך, שעלולה לסבך ילדים עם כתיבת השארית, יש עבודה שהופכת לאינטואיטיבית.
ילדים מתקשים-
נלמד עם ציור ולוח אבקוס תוך דגש משמעותי על פוזיציה והבנה, ואם קל יותר נעבירם למאונך ונוודא פוזיציה נכונה.


(תודה לד"ר ליאורה קרפ- גבעון ולד"ר מירב רוזן)

יום שישי, 24 באוקטובר 2014

מחשבות קטנות מהכיתה שלי

זו שנתי השנייה כמחנכת. אני מחנכת של כיתה ב', שהייתה כיתתי גם בשנה שעברה. אני לומדת איתם דברים רבים והם מלמדים אותי המון, על חינוך, על ילדים, על ילדות, על זהות, על חשיבה, על עצמי.
המסע אותו אני עוברת בזכותם, בזכות ראייתם את הדברים, בזכות השיח שנוצר בכיתה הינו מסע מרתק, בעיקר משום שהגעתי אליו אחרי שנים רבות של נסיון בין-דיסיפלינארי עצום, מתוך רצון לברר האם זה המקום, זו הפרופסייה, בה אוכל לצמוח, להצמיח ולשנות.

בשבוע האחרון מאז חזרנו מחופשת סוכות קרו מספר דברים, שבעיניי שווה להעלותם על הכתב:

1. ביום ראשון ניהלנו שיחה על האווירה הרצויה בכיתה. על אמנת הכיתה, על הרצון להמשיך וללמוד דרך חקר, משחקים, שאילת שאלות, רפלקסיה עצמית (אנחנו קוראים לזה בכיתה- סרגל אחריות ומד למידה, פירוט בפוסט אחר) ועל הציפיות שלי מהם.
כאשר שאלתי אותם מהם הציפיות שלהן/ם ממני, מהשנה, מהלימודים.
הם ענו תשובות מגוונות, ואז אחד הילדים שאל אותי האם מה שחשוב לי חשוב גם למורות האחרות. אני מודה שהשאלה תפסה אותי לשניות של מחשבה, בכל זאת, כיתה ב', ועניתי לו ולכיתה כולה שכל מורה היא שונה, והיא מחנכת, אחרת. הדרכים צריכות להתאים למורה ולסוג הכיתה.
לאחר כרבע שעה של שיחה כיתתית על הנושא הרגשתי שמחה שהכיתה חושבת על המציאות בבית הספר שמעבר לחשבון, שפה, מולדת וכו', ובנוסף את האתגר שהשנה צופנת בחובה.

2. יצירתיות וגמישות מחשבתית- פעם בשבוע אני מעבירה לכיתה מפגש תנועה. יש בו אלמנטים שונים, משחקים מגניבים, אתגרים שונים והמון שיתופי פעולה. כחלק מחלומי להטמיע בהם שהשונות ביניהם מעולה וחייבת להישמר, לצד מיומנויות אחרות, החלטתי לאפשר, לקלף וללטש את הייחודיות והמחשבה היצירתית דרך משחקים בהם אני נותנת הוראה פתוחה וכל אחת/ד בוחרים איך לפעול.
מדהים היה לראות איך הוראה: "עיברו את החישוק איך שאתם רוצים" (כאשר החישוק 40 ס"מ באוויר) גרם לכל אחד לעבור בצורה זהה/ שונה/ ייחודית ממי שלפניו.
השוני בין כיתה א' ל-ב' בחופשיות עצום. המודעות בב' למה יגידו, איך הוא עשה, זה מביך ועוד פוגמת ביצירתיות, בדברים קטנים כמו לעבור חישוק ובדברים לימודיים כמו מה את/ה חושבים על.....
לקחתי משימה זו לחודשיים הקרובים.

3. מבחן מחוננים-
השבוע התקיים בארץ, לכל כיתות ב' מבחן ראשון למציאת מחוננים.
ילדים שזה עתה התחילו את כיתה ב' ולא נבחנו באמת עד כה, מתמודדים עם מבחן מעט קשה, מאוד ארוך ואף מלחיץ.
הורים מסוימים ביקשו שילדיהם לא יעשו אותו, מתוך אמונה שאין זה נכון לבחון למחוננות בגיל זה.
מס. הורים, שאולי היו צריכים לבקש שילדם/תם לא ישתתפו לא ביקשו, אולי רוצים להיות מופתעים.
הילדים עצמם ואני ערכנו מספר שיחות על הנושא- על כך שאין במבחן אמירה עליהם אלא רק על דברים מסוימים שהוא בודק, שמבחנים ניתן לעשות מס. פעמים, שמי שבחר לא לעשותו בחר בחירה חופשית וזה דבר נפלא ועוד.
ועם זאת, מי שהתקשה חש תחושות קשות.
בתום המבחן ילדים שונים הביעו חוסר רצון (גם כאלה שהצליחו), אמרו שהם נהנים ללמוד ולהתקדם, אך אין להם רצון להיות "מצטיינים", הם יסתפקו במצוינות בכיתה.

ואני תוהה, הרי מי שמחונן יאותר בהמשך, כך או כך.
את הכסף והשעות ניתן להשקיע בכל כך הרבה דברים........
ומה מקומה של המערכת בהכוונת הורים, בעיקר כאלה שלא מבינים, לא רוצים לראות, שזה רק מלחיץ את הילד/ה?
איפה אנחנו מול ההורים?
איפה אנחנו מול הילדים?



יום רביעי, 22 באוקטובר 2014

אתם צוחקים עליי? השבוע בחינוך..............

תחושות שונות של החמצה היכו בי השבוע, ולא, אני לא מאמינה שמערכת צריכה להתרסק בכדי לעבור שינוי; לצערי מערוכת שמתרסקות, פעמים רבות ממסיכות לדשדש.
להלן דברים שדורשים, לדעתי תשומת לב:

1. משרד החינוך ושי פירון מדברים על שונות, קבלה ועוד, בפועל סגן שר החינוך מתנהג כמו דמגוג שאינו בתפקיד ממשלתי הנושא באיזו שהיא אחריות. אני יודעת שמושג האחריות מעורפל מאוד בממשל הישראלי  וגם במערכת החינוך, וכולם זורקים אותה כמו גחל לוהט אל מישהו אחר, אך יש פה חציית גבול, או שאולי התגלות אמת במערומיה.
כאשר סגן השר מפרסם בעמוד בפייסבוק שלה עלבון כלפי נערה מוסלמית שחטאה העיקרי הוא בהיותה מוסלמית, כלפי לונדון שחטאה העיקרי הוא היותה פלורליסטית, רחמנא לצלן, הוא מפספס את עקרון הדמוקרטיה והרב תרבותיות.
חוסר הגינוי של פירון מאפשרת את עמדותיו, ומסמלת לאזרחי המדינה שאי קבלת האחר, התקפות לא רלוונטיות במסווה של חרדה כללית וגזענות הן ההתנהגות הנורמטיבית.

2. בהמשך לזה, האגודה לזכויות האזרח דורשת משר החינוך לפעול למיגור הגזענות.
איך ניתן לדרוש ממנו לפעול למיגור הגזענות כאשר האתר של משרדו מייצג חד מימדיות תרבותית, מורותיו ומוריו לא עוברים הכשרות איכותיות בנושא, והוא תומך בגזענות במשרדו?

3. הפערים בחינוך עצומים, ועם זאת, בית ג'אן מככבת בזכות מנהל וצוות הראויים למחמאות ותשואות, הם לא וויתרו ולא יוותרו על אף ילד.
במערכת בה מקדשים בתי ספר ייחודים, פותחים בתי ספר פרטיים, מעודדים כניסת עמותות- ובהן המטרידה ביותר, בעיניי, "הכל חינוך" (ראו פירוט מעולה בעבודה עברית- http://www.blacklabor.org/?p=55476) צריך להפוך את בתי הספר המיוחדים לנורמה.
ברגע שהם יהיו נורמה, בה רואים כל תלמיד/ה, לא מאפשרים ללקויות אמיתיות או מומצאות לתייג את הילד/ה ועוזרים לו להיפטר מהן/ם במקום לקבל פטורים והקלות, בעיקר, אז נראה שינוי.
אי אפשר להמשיך עם הפרטת המערכת מחד, התמוגגות מפינות חמד וקבלת המצב בעשרות בתי ספר, בעיקר בפריפריות העירוניות והארציות.

4. כנס : "משנאת הזר לקבלת האחר"
האקדמיה הלאומית למדעים (??) יזמה כנס, שנראה מעניין מאוד.
לצערי הוא היה פתוח למוזמנים בלבד.
אל תתרגשו- מורות לא ידעו על קיומו, וגם אם כן, לא הוזמנו.........
התכנית נראית מרתקת, מאוד אקדמית- http://www.academy.ac.il/asp/events/events_details.asp?event_id=287
אבל באמת, נראה למישהי/ו שפוליטיקאים שלא מתנגדים להתנהלות מול מהגרי העבודה, פליטים, מבקשי מקלט ואחרים באמת יכול לדבר שם ואנו נאמין לו, על קבלת האחר?
האם במדינה בה החינוך, שהינו האינטגרטור הרחב ביותר, לא "מערבב" יהוידם וערבים, חילונים ודתיים ועוד ניתן לומר באמת כי אנו מיישמים את קבלת האחר?
אל תלכו רחוק, ראו מה קורה לילדים האתיופים באיילת השחר.

5. להלן פוסט מ"עבודה שחורה" שמרכז כל מה שקרה בחינוך השבוע, מעולה:
http://www.blacklabor.org/?p=55473

יום שני, 13 באוקטובר 2014

שני מורים, שינוי ומורות (השבוע במערכת החינוך)

הצעה חדשה ומרגשת, לבטח משמעותית, פורסמה השבוע בעיתונות, כחלק מה"מלחמה" (אני אוהבת טרמינולוגיה צבאית בהקשרים הגיוניים) בצפיפות בכיתות.
ההצעה, אשר גובשה, גם, על- ידי אייל רם (לשעבר ראש המכון לחינוך דמוקרטי בסימנר הקיבוצים) אשר מנהל כיום כראש מינהל עובדי ההוראה במשרד החינוך, מדבר על שינוי תכנית הלימודים של סטודנטים להוראה- דחיסת הלימוידם בשנתיים ועבודה כסטאז'ר בכיתה עם מורה וותיקה בשנה השלישית.

לא אתחיל לדבר על העובדה שאין תקציב לרעיון הזה, אתמקד בארבע נקודות חשובות מהותיות, ואביא שתי שעות תומכות שפורסמו גם הן השבוע ב"הארץ".

1. הכשרת סטודנטים להוראה-
במדינה בה הכשרת הסטודנטים הינה כה דיפרנציאלית- מצטיינים, דמוקרטיים, הומניים, אומנותיים, הבעתיים וכו' הבעיה אינה טמונה במגוון החינוכי, אלא ברמות איכות שונות, לעיתים מהותיות; ובעובדה כי בתום שלוש שנים, או ארבע אם נכלול את הסטאז'- שאינו באמת סטאז' מכיוון שכמות החניכה זניחה יחסית, והמורות עומדות לבדן מול כיתה, הסטודנטיות יוצאות לשטח ללא מיומנויות חשובות לניהול כיתה, תכנון שנה, יצירת תהליכי למידה משמעותיים אמיתיים ובעיקר יכולת חשיבה ביקורתית ליצירת שינוי.
הן יוצאות מורות ולא נשות חינוך.
מהתכניות המעטות המכוונות לכך יוצאים חלק ניכר מהסטודנטים לבתי ספר מיוחדים, המתאימים יותר לכישוריהם שנלמדו באופן ייחודי (!!) ולכן לא מעשירים את רוב המערכת.

יש להעלות את הרמה, לשנות את תכנית הלימודים ולהופכה רלוונטית לאופי הילדים, לשונות הנדרשת, ליצירתיות, ולהעז לעצב אנשי חינוך בעלי אומץ. רק אם נכוון גבוה תיווצר הקדמות.

2. שתי מורות בכיתה, או כפי שכתוב בכותרת "שני מורים בכיתה"-
על מנת שחונך יחנוך את חניכו יש צורך בזמן, ולמעלה מזה, יש צורך במיומנויות חניכה ומיומנויות של train the trainer, דהיינו יכולת לקחת חניך- סטודנט, סטאז'ר, אחר, ולהובילו מנקודה א' ל-ב' תוך הצבת דרישות ויעדים ויצירת שיח רציני, מפרק ומרכיב על התהליך.
מיומנות של חניכה הינה מיומנות נלמדת, ויש א/נשים שהינם מאסטרים  בחניכה ולא בכדי. אין הדבר דומה להוראה רגילה, ואין הוא יכול להתבצע ללא שיתוף פעולה מלא של בית הספר- הסמינר/ אוניברסיטה- הסטודנט, מצב שדורש זמן ומשאבי פיתוח (משאבים פשוטים ברמת פיתוחם, אך קשים ליישום ברמת הבירוקרטיה וההסכמות הסין מוסדיות.
בנושא זה כתב לעניין ד"ר אריה קיזל:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2452429

3. הצפיפות בכיתות-
מטרת התכנית היא לעזור בניהול כיתה גדולה, להלן השאלות:
- לאן יתפצלו התלמידים? אין מספיק מרחבים/ כיתות בבתי הספר.
- איך הסטאז'רית תלמד? האם באותה רמה של המחנכת הרגילה?
- מיומנויות ניהול כיתה הן אבן יסוד הכרחית שאינה נלמדת בכל תכנית להכשרת מורות/ים- מתן ידע זה יפתור בעיות רבות, בין אם בכיתה של 15 ובים אם בכיתה של 40.
- הצפיפות לדעתי, היא תירוץ, היא משנית בחשיבותה לאיכות ההוראה, איכות התכנים והגמישות באיך ללמד הנובעת גם מהמבנים, גם מהידע וגם מכמות הילדים.
אך, כפי שכתב יוסי קליין, קל יותר להיתפס לכמות מאשר לאיכות:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2365062

4. שינוי, שינוי-
מערכת החינוך, הסמוכה על עמותות לתפקודה רוצה לייצר שינוי גם דרך תכניות ייחודיות,
אך נדמה ששכחו לחשוב על ההיבטים הארגוניים- חברתיים של התכניות ועל סאב- טקסטים שלהן:
- למורות אין אופקי קידום או פיתוח אינהרנטיים ידועים, ולפתע מגיעים בוגרי תכניות ייחודיות (למשל "חותם") שאמורים להיות חוד החנית ולהגיע לניהול, מה קורה עם אילו שנמצאות במערכת?
- בוגרי תכניות מצופים/ מתחייבים להישאר במערכת שנתיים ומקבלות/ים תמריצים כלכליים, מדוע מורות חדשות שעברו הסבה, על חשבונן וללא תכנית לא תקבלנה תמריצים?
אם תהיתם כמות העזיבה אחרי שלוש שנים היא גבוהה....

* מנסיוני, כבוגרת תואר בחינוך מיוחד, אינני זכאית לסיוע בהסבה, כך זה גם ב"חותם" ובתכניות אחרות, איך זה הגיוני?
לינק לפירוט על חותם- http://www.themarker.com/markerweek/1.1654075


שינוי לא יוצרים מבחוץ פנימה, וודאי שלא במערכות גדולות, כל סטודנט שנה שנייה לסוציולוגיה יאמר לכן/ם זאת. יש לייצר שינוי דו- כיווני מטה- מעלה ומעלה- מטה, אם לא, הכל יישאר כסיסמאות ריקות, ובכל שנה עשרות פרויקטים ייחודיים, מרגשים ומשמעותיים יונחו לפתחנו והמערכת תיקפא או תידרדר.



תכנית משרד החינוך:
http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2452984





יום שלישי, 7 באוקטובר 2014

מערכת החינוך בתקשורת השבוע

מערכת החינוך קיבלה זמן מסך אינטרנטי רב השבוע, ולאו דווקא לטובה:

1. המינהלת לזהות יהודית תיכנס לבתי הספר.
לא שאני מתנגדת לחינוך על בסיס ערכים יהודיים, אבל בחברה  כה מקוטבת ולא שיוויונית, בין אם בתוך ההגמוניה היהודית ובין אם בין הקבוצות הדתיות והתרבותיות השונות הייתי מצפה לפני נקודת שבר להכניס יותר תכניות של שיוויון, זכויות אדם, חינוך לפלורליזם ולרב תרבותיות.
בנוסף, כל ההתנהלות של המינהלת הזו, מתבצעת ללא שקיפות ובהחבא, נקודה אשר מלחיצה את הציבור החילוני במדינה, ואולי אף בצדק.
שכן כאשר באים לחנך ילדים על ה"משפחה היהודית", וחלקם ילדים למשפחות גרושות, חד הוריות, חד מיניות ועוד, איך הם יחושו בכיתה? איך הנושא יתכתב עם אורח החיים, השיח היומיומי?
איפה המורות בסיפור הזה?
גוף פרטי יעביר זאת (הסבר מפורט ולא הגיוני כלל מצוי בלינק זה: http://www.themarker.com/news/education/1.2450481) והמורות שלא מכירות את המערכים לפני, ולעיתים אף תוך כדי מודרות מהתהליך.

אבל רגע, מה התהליך? הכל מעומעם.
נדמה שיש המון תכניות במקום העמקה בתכניות קיימות.
כפי שאמרו מספר מורות וותיקות: "בכל שנה נוחתות עלינו אינספור תכניות, הן תעלמנה בסוף השנה, או שינו שם וצורה....."; כנראה שזה לא המתכון להצלחה.

2. מיקור חוץ, מיקור חוץ:

א. 11 מיליארד שקל בשנה נכנסים לכיסיי עמותות עבור תוכן בבתי הספר.
להלן חמש הנקודות הקריטיות בעיניי:
* בתי ספר ייחודיים/ פרטיים באישור המשרד, מספרם עולה כל שנה.
* תכניות העשרה אשר באות על חשבון התמקצעות של מורות.
* חברות שכותבות עבור המשרד תכניות ייחודיות, מבחנים, הערכה ועוד- יש הון אנושי עצום למשרד- המורות והמנהלות; נכון, לא כולן, אבל חלק משמעותי מסוגל להתקדם לפיתוח, קידום יוזמות ועוד.
ניתן לפתוח אגף שיעסוק בתחומים אלה אל מנת שהידע יישאר של המשרד, יהיה פתוח לכולן, בכל בית ספר, בכל עיר וכפר.
יש משהו נכון יותר בהחזרת הון לעובדות של הפרופסייה ולפיתוחן.
בינינו, התגמול הכספי עם השנים נמוך יחסית, וההתקדמות במערכת לרוב המורות הינה מינורית (אין לאן, אין תכנון קריירה ועוד), והתקדמות מקצועית תשפר את מצב הפרופסיה ואת המוטיבציה ואיכות המורות והצוותים.
* מורות קבלן- אין לי מה להוסיף.
* חברות חיצוניות שמשקיעות בבתי הספר מחד (חלק ניכר מהן בבתי ספר מקצועיים), לצד סגירת בתי ספר מקצועיים במדינה בה יש צורך עצום בבתי ספר מקצועיים טובים, ולא רק של "אורט".

ב. על מנת להחזיק את חברות מיקור החוץ שמחליפות את האחיות בבתי הספר- המדינה משקיעה עוד כסף (שאמור היה להיחסך); ועוד לא דובר על מחסור בדמות בטוחה, עימה נבנה קשר אישי, שהחדר שלה הוא מקום מפלט כשכואב, כשכואב בכאילו.
המקורות:

http://www.themarker.com/news/education/1.2450481

http://www.themarker.com/news/education/1.2450395

ג. בית ספר "רמז"- תשפטו בעצמכן.
אותי לא עוזבות המחשבות על איך והאם היה ניתן לעשות זאת בלי גופים פרטיים, מה קורה בפריפריה, מה יקרה שחברות תסיימנה את הליווי (על אף בטחון המנהלת שיהיה בסדר) ומשפט שאמרה המנהלת- שבכל בי"ס טוב התלמידים מצליחים בעזרת מורות פרטיות..........
http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2448400

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

אי תפיסת הפרופסייה את עצמה, ולמה, לצערי, ליידי גלובס פיספסו

התאכזבתי השבוע משני ארגונים שאני מאוד מעריכה:
ליידי גלובס ו"אסיפת הורים" (סיעה בעיריית תל- אביב);
ליידי גלובס (מגזין שאני מעריכה מאוד) פירסם את רשימת 50 המשפיעות שלו, וראו איזה פלא כל הנשים עובדות בפרופסיות גבריות- תעשיות ביטחוניות, בנקים, כלכלה ותקשורת. ישנם גם שלושה עמודים של תרבות- מסך- פוליטיקה (מתוך כ-200 עמודי מגזין).
מה אמורה לחשוב כל אישה שאינה קשורה לפרופסיות אלה? אין  נשים מחוללות שינוי והשפעה בפרופסיות אחרות? בחינוך? ברווחה? במאבקים ציבוריים? נכון הדבר שבשנים עברו גם זוכות פרס נובל היו שם, אך הן לא דוגמא אמיתית, הן הקפיצה בפרבולה.
הבעיה עם מגזין נשים, איכותי שפונה לנשים ולגברים, שמתעלם ממגזרים שלמים של תעסוקה והשפעה, אומר בעצם, ללא מילים, שאם אינך שחקנית במגרש הגברי אין לך יכולת השפעה. ואולי, במדינת ישראל, אין נשים משפיעות במגזרים הנשיים המובהקים? אולי באמת, בעיקר גברים מובילים גם את הפרופסיות הללו תוך כדי הנמכת הנשים ושעתוק המצב?

הבנייה של זהות, כפי שכותבת ורד רמון- ריבלין (העורכת הנפלאה של ליידי גלובס) לא יתבצע אם יראו תמיד את הנשים ש"פרצו" למעוזי הגבריות, למעוזי ניהול כלכליים- פוליטיים, אלא בד בבד עם נשים שמשנות כללי משחק לא מעצם היותן "שם" אלא משום שהן פועלות אחרת.

"אסיפת הורים", הגדילה עשות וקראה לאבות להצטרף למאבק לתוספת סייעת שלישית בגני טרום חובה, משום שהעירייה מתייחסת למאבק כאל "מאבק של נשים היסטריות". באמת? אם הגברים יצטרפו זה מה שיעזור? הבלבול מתחיל בחוסר ההבנה שמה שצריך לקרות הוא שכל הגננות וכל הסייעות לא תופענה יום אחד לעבודה, שכל האמהות (וגם אבות שרוצים כמובן) יעשו מעשה.
אבל לקרוא לגבר בכדי שלא יקראו לנו נשים היסטריות? זה כל- כך תחילת המאה ה-19 (דרך אגב, כנראה שה"היסטריה הנשית" הצליחה להשיג סייעת שלישית לשנה זו, וכעת עובדות במרץ על הסדרת הנושא להמשך).
הבעיה, אותה גילו כנראה גם נשות "אסיפת הורים" שגננות וסייעות מפחדות, זאת המילה, ולכן הסיכוי שהן תמחינה נמוך, נמוך מאוד.
כאשר מקרים כאלו, מתרחשים על ידי גופים נשיים מובהקים, עם אג'נדה ברורה וחזקה, אין פלא שפרופסיות נשיות לא מוצאות את נקודת הפריצה מעלה, בהיבטי חוזקן ויכולות השפעתן. אישית, לדעתי, מערכת החינוך צריכה לחשוב איזה שינוי היא רוצה לייצר כמעוז נשי, ולחתור לכך, על אף המגבלות:
כתבתי בפוסט לפני כחודש על תפיסת המורות את עצמן: http://murkav.blogspot.co.il/
וב"הארץ" העלו בערב החג כתבה מעולה על פרופסיית ההוראה בארה"ב ובתוכה מובאות דעות המראות כי המורות עצמן נתפסות בעיני עצמן כחלשות, כקורבנות המתפקדות תחת ה"מערכת"; גורמים המשפיעים על כוחן ויכולתן לחולל שינוי: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2442695