איך מחנכים ילדים לאהוב למידה ולהיות לומדים אפקטיביים- התפיסה שלי

אני חושבת שאחת שאלות המפתח העומדות בפני נשות חינוך ומערכות חינוך הינה- איך מקנים אהבת למידה? לעיתים, שאלה זו אינה קיימת, או שהיא קיימת בתוך שאלות שונות.

אני מאמינה, כמחנכת, שתפקידי הראשון הוא לגרום לתלמידיי לאהוב ללמוד. אין זה אומר שהם יאהבו כל מקצוע נלמד, או כל נושא בו הם ייתקלו; זה אומר שתפקידי הוא לתת להם את מירב הכלים להבנת משמעות הלמידה, תרומתה ומשמעותה, על מנת שהם יוכלו ללמוד ולהתפתח.

האני מאמין שלי מושתת על מערכת יחסים שיוויונית, משקפת ומאפשרת בתוך הכיתה, שבנויה על מערכת יחסים אישית עם כל ילד, וארחיב ואומר גם עם הוריו. מניסיוני אמירת האמת לילדים, שיקוף המציאות, הצבת הבעיות, הקשיים והמחמאות מול הכיתה ככיתה, ומול התלמידים כיחידים הופכת את התלמידים בן רגע לשותפים ומובילים למידה, ולא כקולטי מידע.

במערכות החינוך כיום כולנו יודעות שרוב הזמן המורות מדברות. שיח הלמידה המשמעותית, הלמידה הדיפרנציאלית, הלמידה המרחבית, הקבוצתית, החוויה ועוד קיימים, אך אינם נוכחים מספיק ברובה המכריע של המערכת. ההצעות לרוב מעלות על נס מהפיכות כאלה ואחרות, אך קשה לבצע מהפיכה במערכת כה עצומה; מה גם, שבסופו של גבר למידה אפקטיבית חייבת להכיל את כל סוגי הלמידה, והפרונטלית, ממורה לעולם לא תוחלף על ידי למידה עצמאית בלבד, או הקנייה טכנולוגית, בעיקר לא בבית הספר היסודי.

אני מציגה לכן כאן חמישה עקרונות מכיתתי, אשר הופכים את הכיתה לכיתה עם אווירה וסביבת למידה אחרת. העקרונות נבחנים על ידי תדיר, וגם מבוקרים על ידי התלמידים, על מנת שאדע אם הם משמעותיים ונהירים להם.
ילדי הכיתה יודעים שמותר להם לבקר אותי, לשאול שאלות, לבקש בקשות, להביע דעה ולשנות חלק מהלמידה לפי רצונותיהם. המשוב התמידי, ואעיז ואומר הרפלקסיה שלהם ושלי מאפשרת שינויים וגמישות, שני אלמנטים המשפיעים על יצירתיות, חוסר מקובעות ועוד.

חמשת העקרונות הללו לא עומדים בפני עצמם, אך הם בסיס איתן, ולהלן פירוט קצרצר על כל אחד, לתפיסתי ויישומי:

1.      לומדים, מתאמנים, מצליחים- סיסמת הכיתה. אני מהלכת עם הילדים על קו, מחד אני מאמינה, מדברת איתם ואנו מוכיחים יחד שכל דבר נלמד, מתאמנים עליו ואז מצליחים. הצלחה לא חייבת להיות מושלמת, ולא חייבת להיות זהה בין כולם. יש כאלו שצריכים להתאמן המון בחשבון, וכלל לא בשפה, יש שמציירים מדהים ויש שצריכים להתאמץ, יש שממציאים סיפורים בקלות ויש שמתקשים, ולכן חבריהם עוזרים להם.
במקביל, על מנת לא לייצר אידיליה של הצלחה תמידית, אנו מקבלים/ות כשלונות קטנים, מבינים שישנם דברים שלא נצליח בהם, אך בדרך כלל אילו אינם דברים בתחום בית הספר היסודי.
המשמעות היום- יומית הינה שכל תלמיד/ה יודעים לומר היכן הם בכל מקצוע והיכן הכיתה. ההבנה הזו שלובה ברפלקציה וכנות עצמית, האפשריות במרחב מקבל ותומך, ומאפשר התקדמות ולא הכחשה.
המשמעות הגבוהה יותר של דרך זו היא שאיפה להישגיות, מתן תחושה ויישום שחלומות מתגשמים.

2.      מד אחריות- של התלמיד/ה, המורה, ההורים- ציירתי בתחילת השנה, ופעם בחודשיים שלושה, שלושה מדי אחריות, ושאלתי איפה הם ממקמים את האחריות שלי, שלהם, של ההורים?
לאורך השנה מדי האחריות השתנו, והילדים דורשים בתוקף שאחריותם תהיה הגבוהה ביותר.
כמובן, שבמרחב הבית ספרי האחריות שלי, כמורה, מעט גבוהה יותר בכיתות א'-ב' במרבית הזמן, אך המטרה היא שהתלמידים יהיו אחראים ללמידה.

3.      משוב הדדי- אני מאמינה שלא ניתן לקיים שום מערכת יחסים ללא הדדיות. דרישת קדם להדדיות היא פתיחות וכנות (גם אם מוגבלת לעיתים), אך הדדיות יוצרת תשתית שמאפשרת צמיחה.
תלמידי כיתתי נותנים לי משוב ביום קבלת התעודה- נקודה לשימור ולשיפור, תלמידי כיתתי יודעים שמותר לשאול כל דבר על כל החלטה שלי, אני משתפת בכיתה חוויות מחיי הפרטיים ועוד.
אני יודעת שאני דוגלת בחינוך עם גישה קהילתית (אקדיש פוסט מיוחד לנושא) וזהו מצב שדורש יכולת הצבת גבולות בתוך מרחב מאוד פתוח.

4.      גמישות, שלהם ושלי- אני אישה גמישה מחשבתית. יש לי את היכולת להסתכל על מצבים מזוויות שונות, לפתור בעיות מורכבות שתחומים שונים (עד לפני שנתיים עסקתי בסיוע בינלאומי, ניהול פרוייקטים ופיתוח הדרכה; לצד חינוך וחינוך מיוחד). אני יודעת, ממחקרים והתנסות שילדים גמישים מחשבתית יצירתיים יותר, נענים יותר לאתגרים, לא מתוסכלים מהר, מצליחים ללמוד טוב יותר ומפתחים דרכי חשיבה ייחודיים.
אני משתדלת להכניס המון גמישות, טכנית ומחשבתית, לדוגמא:
לעיתים אני מלמדת מהצד השני של הכיתה (לא ליד הלוח);
לא תמיד בודקים שיעורים, לעיתים הם בודקים לעצמם;
מותר לשבת על הרצפה במהלך השיעור;
ועוד.
בנוסף, אני עובדת בכיתה עם תרגילים של שיתוף בדרכי חשיבה ורפלקציות קטנות שמתאימות לילדים בגילאי א-ב.

5.      סביבה חברית תומכת- מאמץ רב מאוד מושקע באופן יומיומי על היות הכיתה יחידה חברית איכותית. אני יודעת שיש תתי קבוצות, רשתות חברתיות, ילדים מנהיגים, ילדים מונהגים, ילידם עם קשיים; אך סביבת הכיתה היא תא תומך. אם מישהו טועה עוזרים ולא צוחקים, אם מישהו לבד, משתפים ועוד.
הילדים יודעים שכמחנכת אני רוצה שהם ירגישו:
בטוחים, שמחים להגיע לכיתה, הצלחות לימודיות ובכלל; לכיתה תפקיד עצום בזה, במקביל למחנכת ולמורות המקצועיות.
*כמובן שאין הכיתה חפה ממורכבויות חברתיות שונות (:

ישנם עוד אלמנטים רבים שמהווים חלק חשוב מחיי הכיתה. אלמנטים אלו עשויים להיתפס כעומס המתווסף ללימודים הרגילים, הספקים, מנהלות, סטטוסים ועוד. מבחינתי אלמנטים אלו בכל כיתה, אך בעיקר בכיתות א-ב, יהוו את המסד ללמידה, לסקרנות, ללומד עצמאי.
אני חושבת שהמסד ל"מהפיכה" במערכת תלויה, בין השאר, בהבנה אחרת של תפקיד המחנכת ובעיצוב התלמידים באופן הדדי, לצד מיומנויות יסוד ומקצועות ליבה יש לתת כלים ודעת ללמידה ולחיים, אשר משולבים ברגש, חוויה, שיתוף ושיקוף.

מחשבות קטנות מהכיתה שלי

זו שנתי השנייה כמחנכת. אני מחנכת של כיתה ב', שהייתה כיתתי גם בשנה שעברה. אני לומדת איתם דברים רבים והם מלמדים אותי המון, על חינוך, על ילדים, על ילדות, על זהות, על חשיבה, על עצמי.
המסע אותו אני עוברת בזכותם, בזכות ראייתם את הדברים, בזכות השיח שנוצר בכיתה הינו מסע מרתק, בעיקר משום שהגעתי אליו אחרי שנים רבות של נסיון בין-דיסיפלינארי עצום, מתוך רצון לברר האם זה המקום, זו הפרופסייה, בה אוכל לצמוח, להצמיח ולשנות.

בשבוע האחרון מאז חזרנו מחופשת סוכות קרו מספר דברים, שבעיניי שווה להעלותם על הכתב:

1. ביום ראשון ניהלנו שיחה על האווירה הרצויה בכיתה. על אמנת הכיתה, על הרצון להמשיך וללמוד דרך חקר, משחקים, שאילת שאלות, רפלקסיה עצמית (אנחנו קוראים לזה בכיתה- סרגל אחריות ומד למידה, פירוט בפוסט אחר) ועל הציפיות שלי מהם.
כאשר שאלתי אותם מהם הציפיות שלהן/ם ממני, מהשנה, מהלימודים.
הם ענו תשובות מגוונות, ואז אחד הילדים שאל אותי האם מה שחשוב לי חשוב גם למורות האחרות. אני מודה שהשאלה תפסה אותי לשניות של מחשבה, בכל זאת, כיתה ב', ועניתי לו ולכיתה כולה שכל מורה היא שונה, והיא מחנכת, אחרת. הדרכים צריכות להתאים למורה ולסוג הכיתה.
לאחר כרבע שעה של שיחה כיתתית על הנושא הרגשתי שמחה שהכיתה חושבת על המציאות בבית הספר שמעבר לחשבון, שפה, מולדת וכו', ובנוסף את האתגר שהשנה צופנת בחובה.

2. יצירתיות וגמישות מחשבתית- פעם בשבוע אני מעבירה לכיתה מפגש תנועה. יש בו אלמנטים שונים, משחקים מגניבים, אתגרים שונים והמון שיתופי פעולה. כחלק מחלומי להטמיע בהם שהשונות ביניהם מעולה וחייבת להישמר, לצד מיומנויות אחרות, החלטתי לאפשר, לקלף וללטש את הייחודיות והמחשבה היצירתית דרך משחקים בהם אני נותנת הוראה פתוחה וכל אחת/ד בוחרים איך לפעול.

מדהים היה לראות איך הוראה: "עיברו את החישוק איך שאתם רוצים" (כאשר החישוק 40 ס"מ באוויר) גרם לכל אחד לעבור בצורה זהה/ שונה/ ייחודית ממי שלפניו.

השוני בין כיתה א' ל-ב' בחופשיות עצום. המודעות בב' למה יגידו, איך הוא עשה, זה מביך ועוד פוגמת ביצירתיות, בדברים קטנים כמו לעבור חישוק ובדברים לימודיים כמו מה את/ה חושבים על.....

לקחתי משימה זו לחודשיים הקרובים.

3. מבחן מחוננים-

השבוע התקיים בארץ, לכל כיתות ב' מבחן ראשון למציאת מחוננים.

ילדים שזה עתה התחילו את כיתה ב' ולא נבחנו באמת עד כה, מתמודדים עם מבחן מעט קשה, מאוד ארוך ואף מלחיץ.

הורים מסוימים ביקשו שילדיהם לא יעשו אותו, מתוך אמונה שאין זה נכון לבחון למחוננות בגיל זה.

מס. הורים, שאולי היו צריכים לבקש שילדם/תם לא ישתתפו לא ביקשו, אולי רוצים להיות מופתעים.

הילדים עצמם ואני ערכנו מספר שיחות על הנושא- על כך שאין במבחן אמירה עליהם אלא רק על דברים מסוימים שהוא בודק, שמבחנים ניתן לעשות מס. פעמים, שמי שבחר לא לעשותו בחר בחירה חופשית וזה דבר נפלא ועוד.

ועם זאת, מי שהתקשה חש תחושות קשות.

בתום המבחן ילדים שונים הביעו חוסר רצון (גם כאלה שהצליחו), אמרו שהם נהנים ללמוד ולהתקדם, אך אין להם רצון להיות "מצטיינים", הם יסתפקו במצוינות בכיתה.

ואני תוהה, הרי מי שמחונן יאותר בהמשך, כך או כך.

את הכסף והשעות ניתן להשקיע בכל כך הרבה דברים........

ומה מקומה של המערכת בהכוונת הורים, בעיקר כאלה שלא מבינים, לא רוצים לראות, שזה רק מלחיץ את הילד/ה?

איפה אנחנו מול ההורים?

איפה אנחנו מול הילדים?

ענווה בחינוך; או לא ללכת עם הראש בקיר......

בקורס בו אני מנחה הנחתי על השולחן את שאלת ההשפעה. מי משפיע עלינו, השפיע בעבר. מי הפך אותנו למחנכות שאנו היום.מה יגרום לנו לנסות ולבצע שינוי, ומהם הכלים שעומדים לרשותנו.
על מנת להתחיל ולעבוד על הנושא ביקשתי ממשתתפות (ומשתתף, שהחל מרגע זה יוכל במשתתפות) להגדיר נושאים חשובים לפיתוח ואיתגור; הנושאים שעלו הם- מנהיגות, יצירת שת"פ, יצירתיות ומקומה במערכת, למידה התנסותית וכלי הרפלקסיה אשר מצוי בשיח ההוראה, בפיתוח המורים, בחיי היום יום. 

ישנה שאלה אשר מלווה את המפגשים והיא שאלת ההתלהבות- איך לייצר התלהבות? איך לייצר התלהבות אצל התלמידים שלנו? איך לייצר התלהבות אצלנו כאשר אנו לומדות ומעצבות את אופי הלימוד שלנו.

את המפגש על הרפלקסיה הכנתי על מנת שיהיה מעניין ומאתגר וניסיתי להביא את הנסיון שלי כתלמידה וההשפעות עליי, האמתיות ואלו שפיתחתי ועיבדתי בתוכי לכדי השפעות משמעותיות לשיח על הרפלקסיה.

המפגש הפך תוך כעשרים דקות מתחילתו לשדה קרב בין מספר משתתפות וביני. לא משנה איך ניסיתי לשנות את כיווני הקונפליקט נתקלתי בחומה בצורה, ומרוב שרציתי להעביר את המפגש, לחשוף את המשתתפות לחומרים חדשים ומאתגרים לא שמתי לב שאני נכנסת בחומה במקום לעקוף אותה; מרצה את הידע במקום לשנות את הדיאלוג; והתסכול הצטבר לאורך כל המפגש, וכל דין ושיח עם חברי הקבוצה האחרים לא הרפו את תחושתי שאני נכשלת והדפוס לא מקדם את הקבוצה, אותי ואת מערכת היחסים בינינו. כמובן שהתלהבות לא נכחה בתום השיעור בחדר, בעיקר לא אצלי.

בתום השיעור פנתה אליי אחת המשתתפות ושיקפה לי את מה שקרה במפגש מנקודת מבטה. שיחה של רבע שעה שגרמה לי לשבת ולכתוב רק את מה שהרגשתי, בלי לנתח, בלי לתרץ. לאחר מספר ימים ישבתי מול הכתוב וניתחתי את מה שקרה לי. מה עיכב אותי, איך לדעתי נתפסתי מול הקבוצה, איך החטאתי את המטרה ואיך אני רואה בעיני רוחי את המפגש הבא.

בתום המפגש העוקב הצגתי חלק מהרפלקסיה שעשיתי על עצמי ואת התובנות. המשתתפות הגיבו בהתפעלות מהחשיפה ובעיקר שמחו על השיתוף ועל ההבנה שלי והשיתוף שטעיתי. למדנו על רפלקסיה. היתה התלהבות מאופי השיח המקדם, גם אותי כמרצה/ מנחה.

אני יודעת שלמדתי המון. על הנחייה, על הוראה, על חינוך; אך בעיקר על יחסים עם בנות/בני אדם. על איך אני נתפסת בעיני אחרים ובעיקר על איך להנהיג. הלמידה שלי ושל הקבוצה תוכל לשמש אותנו בכל מפגש חינוכי. ההדדיות והרפלקסיה הם כלים חזקים ומשמעותיים שאנו צריכות להשתמש בהם ולשתף את התלמידות/ים שלנו על מנת שנוכל לדרוש מעצמנו ומהם התקדמות ומשמעות.