פתרון בעיות - איך מלמדים את זה? שני מפגשים מתוך רצף

אחד הנושאים הנחקרים באופן יסודי בשנים האחרונות הוא כישורים חברתיים כמנבאים/ מסבירים הצלחה חברתית והצלחה לימודית, תוך התנהלות מאפשרת במרחב.
בתוך סל הכלים הנחקרים (זיהוי רגשות, הבנת האחר, שליטה בכעסים, יצירת קשר ועוד) נמצא נושא פתרון הבעיות.
תפיסת בעיה או קונפליקט, ההתייחסות אליהם, הפתרון והרפלקציה המתקיימת (מודעת או שאינה מודעת) אינן מיומנות שניתן ללמד רק דרך שיעורים או סדנאות יש לייצר סביבה אשר מדברת לפי התמה הרצויה, יש לעשות מודלינג (modeling) לילדים, יש לתת כלים מעשיים ויש לדבר על זה-
שיחות אקראיות
שיחות עקב אירוע בבית או בכיתה
שיחה מובנית כחלק משיעור התנסותי- פנימי או חיצוני.

להלן דוגמה לצמד מפגשים שמתאימים לטווח גילאים רחב- חמש ומעלה (כן, גם מבוגרים), כאשר ניתן להתאים את רמת השיח ואת מורכבות השאלות וה"חפירה" האישית (:

מפגש ראשון- גדר, כבשה ואיש עם בעיה
1. מתחילים עם הקראת הספר; כאשר עובדים עם ילדים עדיף להכניס פן דרמטי- קומי לסיפור.
במהלך הקריאה מותר למאזינים "להפריע" ולזרוק דוגמאות, במידה וזה קשה לנו כמנחות אנו נאפשר דרך הפסקות מתודיות תגובות לכל כבשה.

2. נקיים דיון- מהן בעיות אפשריות?
מהו קונפליקט?
מי רוצה לתת דוגמאות?
איך אתן/ם פותרים בעיות? כל הבעיות נפתרות אותו הדבר?
האם יש פתרונות בספר שלא הכרתן/ם? שתבחרו להשתמש בהן? שלא אהבתן/ם? שאהבתן/ם מאוד?

המשך בשיח מונחה משתתפים- שאלות בקשר לספר, לכבשים... רעיונות לאדם עליו מדבר הסיפור.

3. כל משתתף/ת מצייר או כותב את שתי הדרכים השכיחות שהן היא/הוא משתמשים לפתרון בעיות.

4. דיון נוסף, קצר וממוקד על אילו דרכי פתרון גילינו היום? איך הן יכולות לעזור לי?
מה לא מקובל עלינו כדרך פתרון? לדוגמא- כבשה אחת בחרה באלימות.. האם זה מקובל עלינו במרחב הכיתה? קבוצה? ארגון?

לדוגמא- ילד מהכיתה צייר וכתב שכאשר יש לו בעיה הוא מבולבל ונמנע מלטפל בה.
ילדים הציעו לו להירגע ולדבר על זה.
הילד הגיב ב: אחשוב על זה, אבל לא נראה לי...
יחד עם עבודתי כמחנכת, תוך שיח עם הוריו, אני מקווה שהרעיונות שקיבל יתממשו כאשר הבעיה הבאה תצוץ.
(ספוילר- שבוע לאחר המפגש הילד אכן נתקל בבעיה, בכה- רק 2 דקות, לעומת 10-15, נרגע, דיבר איתי ופתרנו את הבעיה! כמובן שהמפגש לא היה קסם, אלא חלק מתהליך).

5. אנו, מעבירות המפגש, מסתכלות על הציורים. דרך השיח והציורים ניתן לגלות קשיים וחוזקות של הילדים, בדרך כלל עם הלימה להכרותינו עימם.
מפגש זה כתחנה בדרך משקף למשתתפים ולנו איםה אנחנו, מה קשה/ קל לנו, מה עוד קיים ומאפשר חשיבה על הנושא בציור/ כתיבה רפלקטיבית אישית.

מפגש עוקב, בו נשתמש בספר זום.
הספר זום, לתפיסתי, עוסק בפרספקטיבה של גודל בעיה או קונפליקט.
נראה את העמוד הראשון ונשאל מה זה?
כנ"ל השני והשלישי.
החל מהרביעי נשאל- חלק ממה זה יכול להיות?
החל מהשביעי נשאל- מה לדעתכם הצייר רוצה לומר לנו?
דיון- על מה שהמשתתפים העלו.
המשך עד לסיום.
דיון על שני נושאים- הראשון- פרספקטיבה וחלקים, השני איך אני תופסת נושא/ בעיה/ קונפליקט- כ"הכל", כחלק ממכלול, ככטסטרופה, כהזדמנות, מבפנים, מבחוץ (כמובן שכל נושא שמתחבר לכן/ם אפשרי.

סיום במשהו יצירתי- ציור של פרספקטיבה, בניית מודל, צילומים אישיים וכל רעיון אחר!

אשמח לשמוע רעיונות כמובן (:  תודה!

                                                   © כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי- רמון

חדר כלכלת בית, חינוך, חיבור ובריאות נפשית; מחשבה שנייה בעקבות הביקור בבי"ס "שפרירים"

אחד החדרים המדהימים בו ביקרנו כחלק מהסיור כפרחי הוראה (תעודת הוראה ותלמידי הסבה) בבית ספר "שפרירים" הוא חדר כלכלת בית. זריקה נוסטלגית מעורפלת לחדר כלכלת בית בבית ספר התיכון שלי (עירוני א' חיפה) ותהייה מדוע השיעור לא נשאר.

אני מכירה חלק מהטיעונים:
שיעור ארכאי, שיעור שוביניסטי, שיעור מקבע, לא נדרש בעולם המודרני ועוד.....
טיעונים אלו עשויים להיות נכונים, אלא אם השיעור יותאם לצרכים של היום, לעולם בו כבר ילדים כמעט לא מבשלים עם הוריהם, בו ארוחות משפחתיות הופכות לנדירות יותר, בו ילדים מפתחים ענייני אכילה בשל תרבות הרזון ומודלי יופי מצומצמים ועוד.
ילדים אוהבים לבשל; הבישול והעיסוק בו עונים על צרכים בסיסיים, משתפים את כל החושים, מסקרנים, יוצרים דינמיקות חדשות ובזמן הבישול והארוחה שלאחריו מייצרים חברותיות שמעטות האינטראקציות שיכולות להתחרות בה.

התהליך בבית ספר "שפרירים" משלים מעגל פדגוגי- חברתי- רגשי: עבודה בגינת הירק, למידת מתכונים ותזונה, הכנת המתכון ואכילה משותפת.

נזכרתי במפגשי הבישול שעשיתי בזמן התואר השני ב"בית ברחוב חיים"- מסגרת לנערים ונערות שצריכים מחסה ועזבו את ביתם, ואת החוסר שהמשבצת הזו מילאה, את הקשיים וההנאות לבשל ולשתף, את התהליך שאני עברתי ובייחוד געגוע להתנסות הקצרה הזו שעשיתי בהתנדבות.

בתי הספר העירוניים והרגילים ממוסגרים ולא מאפשרים התנסויות שפעם היו חלק מהווי בית הספר, שנתפסות היום מיושנות או מסוכנות; למידה משמעותית אינה רק למידה מסורגת, מורחבת וביקורתית על, אלא גם למידה דרך.

חינוך לקבלת השונה- מחשבה

קראתי אתמול את כתבתו של אור קשתי- http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2528056
אשר מציגה מחקר שנעשה על תפיסת האחר, בדגש על- ערבים את היהודים, יהודים את הערבים, חרדים את הערבים... וכן פערים בהישגים ברמות סוציו- אקונומיות מיגזריות שונות.
אין הרבה קבלה, ככל שהילדים מתבגרים במגזר היהודי הסבלנות והפתיחות אף יורדות.
אני חייבת לומר שלא הופתעתי. 

אחת השאלות המלוות אותי יום יום הן כיצד אנו מחנכות-ים לקבלת האחר, השונה, המיוחד - וכל מילה חדשה שנוספת, כאשר בתי הספר שלנו די הומוגניים.
מורות בבתי ספר רגילים- כמה עולים חדשים, ילדים בצבע שחור, ילדים עם נכות קלה לומדים אצלכם?
אל מי הילדים נחשפים?
האם ישנן תכניות ומפגשים ארוכי טווח, או שמא רק מפגש חד פעמי מהוקצע ומתוכנן וככזה נקי ולא מספיק אמיתי?
האם בתי ספר לחינוך מיוחד, המאפשרים זאת, יוצרים שיח עם בתי ספר אחרים?
האם בגנים, בגילאים בהם קל יותר לחנך לאהבה, פתיחות והכרת השונה ישנו חינוך לרב תרבותיות?

מבט מהיר אל תכניות הלימוד מראה שהפן האוניברסלי חסר וישנה התמקדות בתפיסות תרבותיות, תרבותיות- דתיות והמון אתנוצנטריות היסטורית.
במקביל לכל הנושאים הללו, שהינם יותר מערכתיים, אנו מתמודדות עם חינוך חברתי- ערכי וחברתי- רגשי כאשר  כל ילד/ה מגיעים מבתים שונים, במדינה בה הסבלנות והקבלה הן מהנמוכות בעולם.

כיצד אנו האמונות על חינוך משתפות עם זה פעולה?
האם אנו מניחות את האידיאלים שלנו בצד, בשל השפעת המערכת עלינו? האם אנו מתכנסות ל"מנדטים" המצופים מאיתנו מהמערכת? האם אנו מפחדות?

האם אנו מסוגלות להיות סוכנות שינוי כמחנכות, מורות ובתי ספר?

"בראשית ברא אלהים..." יש אלהים? ואיך זה קשור לפרוייקט 929, תקציבי מנהלת הזהות היהודית ועוד...

בכיתה ב' מתחילים ללמוד תורה מספר התורה. חוברות הלימוד, המדריכים למורות, דפי העזר (בחינוך הממלכתי) עוסקות בעיקר בהבנת הסיפור, מילים קשות, שפת התורה והתפיסה המקראית;
מטרות העל הן- הכרות עם המקרא ועולם המקרא, פיתוח שפה גבוהה, אוריינות, יסודות מארגנים של ספרות חז"ל והתורה (כגון תורת הגמול, מעשה אבות סימן לבנים, מצוות ועוד) . שלל המטרות השונות מגובות בציור, חווית למידה, סרטונים, אוריינות חזותית ועוד, על מנת לאפשר "חיבור" לטקסט עצמו ולפרשנותו ברמת הפשט, בעיקר.

אין באופי הלימוד התייחסות מתודית- פדגוגית- פילוסופית לשאלות משמעותיות לחברה הישראלית- חילונית אשר מתקיימות ועולות בכל כיתה ברמות חופש שונות, בהתאם ל: מורה המלמדת את הנושא, אופי בית הספר, ידע המורה המלמדת ומשתנים נוספים כגון- זמן, אופי למידה ועוד.

התורה צריכה להילמד על פני שלושה צירים-
ספר דתי- המושתת על אמת היסטורית;
ספר היסטוריה- במגבלות ההיסטוריה: כותביה, מטרותיה, הבנה של "את מי היא משרתת";
מיתולוגיה יהודית שעל בסיסה פותחה המיתולוגיה היהודית על הסתעפויותיה השונות.
כאשר מסביבם יש לתת מחד מענה לשאלות מורכבות ולבצע לימוד הקשרי לנושאים חשובים על מנת לייצר את אותה למידה משמעותית מדוברת, לדוגמא:
- כאשר לומדים על גן עדן- כדאי לפתוח מפה וללמד על מבנה המזרח התיכון, הנהרות, מיקומים אפשריים של "גן עדן" ועוד.
- כאשר מדברים על פניית אלהים לאברהם יש לדבר על סרגל הזמנים ההיסטורי.

צריך אומץ רב ותפיסה אוניברסלית לתת מקום ממוסד לשאלות קשות ולדיונים שונים, כגון:
האם אלהים קיים?
מי המציא אותו?
איך הוא נראה, או למה אין לו גוף?
מי זה האלהים הזה? הוא אותו אלהים של הנוצרים והמוסלמים?
האם ניתן להאמין באלהים אבל לא באלהים הזה?
ועוד.....

יותר מאומץ, יש לתת למורות ידע וכלים להתמודד עם הנושאים הללו וכן חומר עשיר יותר מהניתן למורות המלמדות ביסודי (ואולי גם בתיכון, אינני מכירה את ההכשרה ללימוד תנ"ך בתיכון) על מנת שתוכלנה לעסוק בשאלות חשובות.
העיסוק בשאלות אלו מייצר עניין עמוק יותר בטקסט ומחבר אליו גם ילדים אשר מגיעים מבתים בהם לא מאמינים באלהים או בדת, אין הקשר ביתי לנושא ועוד.

יש לעמוד באומץ מול התמורות בציבור היהודי בארץ ולתת מענה חינוכי- מחשבתי אמיתי, ולא רק לכסות ולחזק מתוך פחד, מגננה ומדיניות חד חד ערכית.

ואסיים בדיון מעניין בכיתתי-
לאחר שדירנו על כך שדת היא נושא מעגלי-
אנחנו מאמינים באלהים ולכן הוא קיים; והסכמה שרק אם אדם אחד מאמין בו- מאפשר את קיומו, הילדים ציירו את האופי של אלהים כפי שהם היו רוצים שיהיה.
באופן מפתיע, גם ילדים שחונכו כי "אין אלהים" ציירו, ולא מכורח, אלהים פנימי בכל ערכים חשובים להם.

תרומתו של משרד החינוך לאיכות החיבור ליהדות וערכיה תהיה גדולה לעין שעור בהשקעה במורות המלמדות את החומר, ברתימתן לתהליך חיזוק ערכים יהודיים לצד אוניברסליים (ערכים שחלקם משיקים) במקום להמציא בכל שנה עוד פרוייקט מלהיב ומגניב.

איפוק, מיומנות בסיס לחיים

השבוע, העברתי מפגש בנושא "איך מלמדים איפוק" לגננות ומחנכות בגילאי יסודי עד תיכון. המפגש היה מרתק, עמוס בשאלות, סוגיות, דוגמאות ותובנות.

לו יכולתי, לימוד נושא זה היה שלב חובה בכל הכשרת מחנכות/ים, וחובת לימוד בכל כיתות א' ובכל כיתות ז'.

להלן, לשימושכן/ם

איך מלמדים איפוק? סדנא לנשות חינוך

שרון מיכאלי- רמון

ניתוח התנהגות וחינוך גמיש

פתיחה:    https://www.youtube.com/watch?v=b_ubVVnWglk

מדוע איפוק חשוב בגן/ כיתה/ סביבה לימודית/ חוג
איפוק הינו מיומנות- התנהגות יסוד אשר מאפשרת לאדם לווסת את התנהגותו בסביבה ולאפשר לסובבים אותו- עמיתים ואחראים להתנהל בצורה שוטפת במרחב. כאשר ילדים לא יודעים להתאפק ההתנהגות לא מפריעה רק לילד/ה, אלא לחבריו לכיתה, לשיעור להתנהל, למורה ללמד ואף להינות מחוויית החניכה.

מהו איפוק?

בואו נגדיר איפוק באופן אופרטיבי- נראה לעין- בזוגות להגדיר סיטואציות הנוגעות לנושא איפוק.
הצגת התוצרים.
מדוע חוסר איפוק מפריע לנו? כמחנכת, כהורה, כאישה בסביבה הציבורית.
מי אמור לחנך לאיפוק? החל מאיזה גיל?
האם צריך להיות קשר בין המחנכת להורים כאשר עובדים על איפוק, מתי כן ומתי לא.

הגדרות  בסיסיות: א. בספר "אינטליגנציה רגשית – מדריך למידה" של האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 9, ניתנת הגדרה כללית זו:
"אף כי אין הגדרה אחידה ומוסכמת למושג אינטליגנציה רגשית, במובן הרחב הכוונה ליכולת של הפרט לזהות מגוון של רגשות אצלו ואצל האחר, להבין את הרגשות האלה, בכלל זה מקורותיהם והשלכותיהם, ולווסת אותם בהתאם למטרותיו, וזאת כדי להיטיב להסתגל לסביבתו".

בעמ' 23 מופיעה טבלה לפי גולמן ובה טור כישורים: הכרה וויסות, ושורת יעדים: העצמי (כישורים אישיים) והאחר (כישורים חברתיים), ובה הפירוט הבא: 
בתיבת הכרה-העצמי: מודעות עצמית – מודעות עצמית רגשית, הערכה עצמית מדויקת, ביטחון עצמי. 
בתיבת הכרה-האחר: מודעות חברתית – אמפתיה, תודעת שירות, מודעות ארגונית. 
בתיבת ויסות-העצמי: ניהול עצמי – שליטה עצמית, אמינות, מצפוניות. 
בתיבת ויסות-האחר: ניהול מערכות יחסים – תקשורת, ניהול סכסוכים, עבודת צוות ושיתוף פעולה.

נראה כי עיקר העניין בוויסות הוא האיפוק והשליטה העצמית[1].

ב. הגדרה: התנהגות נאותה לפי הכללים בעת קושי במהלך עבודה בשיעור/במצבים חברתיים
    ובבקשת עזרה. הבלגה במצבים המעוררים תסכול/כעס/ אי שביעות רצון

2.      אילו התנהגויות אנו מסווגות כאי- איפוק? (צעקות, חוסר שקט, התפרצות.....).
למה ניתן למיינן- רגשי, התנהגותי, תשומת לב, אחר.....

3.      מה כולל איפוק?
התמודדות עם כעס ותסכול, ניצחון והפסד בכבוד, המתנה, סיום מטלה והמתנה (מה עושים בינתיים), אי- התפרצות, המתנה, איפוק בזמן קונפליקט ועוד.

האיפוק מתחיל בצרכים בסיסיים כמו מזון, צורך בתשומת לב, צורך במענה מיידי ועוד;

https://www.youtube.com/watch?v=QX_oy9614HQ

חוסר באיפוק הינו התנהגות מחוזקת על ידי הסביבה:  http://www.youtube.com/watch?v=Q8rabKfgO_s

מחקרים מראים שיש קשר בין איפוק ואקלים כיתה, איפוק והצלחה- לימודית וחברתית ובעיקר שאנו יכולות להשפיע וללמד איפוק (:

4.      איך נלמד- 

א. פירוק לשלבים: מי, מתי ומה (מי מתפרץ, מתי זה קורה- מכיל את ה"למה", מה קורה בהתפרצות/ חוסר האיפוק).
ב. יישום לאחר זיהוי רמת התלמיד/ה- אימון משחקי לצד שינוי התנהגותי בכיתה.
ג. אימון עד הטמעה אפקטיבית בכיתה- אישית וכיתתית, שימוש נרחב בחיזוקים.

אחרי שמיפינו לעצמנו מי חסר/ת איפוק, מתי זה קורה (כדאי להיעזר ברישום) ומה ההתנהגות שאינה מקובלת עלינו, נפעל כמחנכות כיתה ברמות שונות:

א.      שיחה עם התלמידים הספציפיים ותיאום ציפיות.

ב.      שיחה כיתתית על האווירה בכיתה, על כוחה של הכיתה לשלוט באווירה, על מה לא מקובל בכיתה.

ג.       משחקים בכיתה- מלחמה, שש בש, פיקולו מבוגרים, טאקי.
הכללים: הפסד בכבוד, נצחון בכבוד, אי האשמה, אי רמאויות, אי עזיבת משחק באמצע.
משחקים לאורך שלושה שבועות תוך שמירה על החוקים (יש להתאים מענה למי שלא מסוגל- תמיכה צמודה, הוצאה מהמשחק, עידוד, חבר מסייע).

ד.      מתן סט התנהגויות חלופי; לדוגמא: ילד שקופץ וצועק סיימתי בתום משימות- ללמדו מה עושים בסיום משימה.

ה.     חיזוק כל מי שמגלה איפוק בכיתה, כל הזמן (:

ו.        תגובה התנהגותית של המחנכת- מה אני עושה/ לא עושה בזמן אי- איפוק; מותאם לילד/ה.

פוסט עם משחקי קלפים ללימוד איפוק

חומרים לקריאה:
http://www.tech-center-enlightentcity.tv/images/T-Manual.pdf

https://www.pinterest.com/murrdog1951/self-control/

http://www.nasponline.org/resources/handouts/behavior%20template.pdf

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%A2_%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%98%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA

https://www.youtube.com/watch?v=nOi4FR2UruA

https://www.youtube.com/watch?v=1cuPL_8Pm-A

https://www.youtube.com/watch?v=vxcqKhjIJp4

---

[1] http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2816_3.html

איך מחנכים ילדים לאהוב למידה ולהיות לומדים אפקטיביים- התפיסה שלי

אני חושבת שאחת שאלות המפתח העומדות בפני נשות חינוך ומערכות חינוך הינה- איך מקנים אהבת למידה? לעיתים, שאלה זו אינה קיימת, או שהיא קיימת בתוך שאלות שונות.

אני מאמינה, כמחנכת, שתפקידי הראשון הוא לגרום לתלמידיי לאהוב ללמוד. אין זה אומר שהם יאהבו כל מקצוע נלמד, או כל נושא בו הם ייתקלו; זה אומר שתפקידי הוא לתת להם את מירב הכלים להבנת משמעות הלמידה, תרומתה ומשמעותה, על מנת שהם יוכלו ללמוד ולהתפתח.

האני מאמין שלי מושתת על מערכת יחסים שיוויונית, משקפת ומאפשרת בתוך הכיתה, שבנויה על מערכת יחסים אישית עם כל ילד, וארחיב ואומר גם עם הוריו. מניסיוני אמירת האמת לילדים, שיקוף המציאות, הצבת הבעיות, הקשיים והמחמאות מול הכיתה ככיתה, ומול התלמידים כיחידים הופכת את התלמידים בן רגע לשותפים ומובילים למידה, ולא כקולטי מידע.

במערכות החינוך כיום כולנו יודעות שרוב הזמן המורות מדברות. שיח הלמידה המשמעותית, הלמידה הדיפרנציאלית, הלמידה המרחבית, הקבוצתית, החוויה ועוד קיימים, אך אינם נוכחים מספיק ברובה המכריע של המערכת. ההצעות לרוב מעלות על נס מהפיכות כאלה ואחרות, אך קשה לבצע מהפיכה במערכת כה עצומה; מה גם, שבסופו של גבר למידה אפקטיבית חייבת להכיל את כל סוגי הלמידה, והפרונטלית, ממורה לעולם לא תוחלף על ידי למידה עצמאית בלבד, או הקנייה טכנולוגית, בעיקר לא בבית הספר היסודי.

אני מציגה לכן כאן חמישה עקרונות מכיתתי, אשר הופכים את הכיתה לכיתה עם אווירה וסביבת למידה אחרת. העקרונות נבחנים על ידי תדיר, וגם מבוקרים על ידי התלמידים, על מנת שאדע אם הם משמעותיים ונהירים להם.
ילדי הכיתה יודעים שמותר להם לבקר אותי, לשאול שאלות, לבקש בקשות, להביע דעה ולשנות חלק מהלמידה לפי רצונותיהם. המשוב התמידי, ואעיז ואומר הרפלקסיה שלהם ושלי מאפשרת שינויים וגמישות, שני אלמנטים המשפיעים על יצירתיות, חוסר מקובעות ועוד.

חמשת העקרונות הללו לא עומדים בפני עצמם, אך הם בסיס איתן, ולהלן פירוט קצרצר על כל אחד, לתפיסתי ויישומי:

1.      לומדים, מתאמנים, מצליחים- סיסמת הכיתה. אני מהלכת עם הילדים על קו, מחד אני מאמינה, מדברת איתם ואנו מוכיחים יחד שכל דבר נלמד, מתאמנים עליו ואז מצליחים. הצלחה לא חייבת להיות מושלמת, ולא חייבת להיות זהה בין כולם. יש כאלו שצריכים להתאמן המון בחשבון, וכלל לא בשפה, יש שמציירים מדהים ויש שצריכים להתאמץ, יש שממציאים סיפורים בקלות ויש שמתקשים, ולכן חבריהם עוזרים להם.
במקביל, על מנת לא לייצר אידיליה של הצלחה תמידית, אנו מקבלים/ות כשלונות קטנים, מבינים שישנם דברים שלא נצליח בהם, אך בדרך כלל אילו אינם דברים בתחום בית הספר היסודי.
המשמעות היום- יומית הינה שכל תלמיד/ה יודעים לומר היכן הם בכל מקצוע והיכן הכיתה. ההבנה הזו שלובה ברפלקציה וכנות עצמית, האפשריות במרחב מקבל ותומך, ומאפשר התקדמות ולא הכחשה.
המשמעות הגבוהה יותר של דרך זו היא שאיפה להישגיות, מתן תחושה ויישום שחלומות מתגשמים.

2.      מד אחריות- של התלמיד/ה, המורה, ההורים- ציירתי בתחילת השנה, ופעם בחודשיים שלושה, שלושה מדי אחריות, ושאלתי איפה הם ממקמים את האחריות שלי, שלהם, של ההורים?
לאורך השנה מדי האחריות השתנו, והילדים דורשים בתוקף שאחריותם תהיה הגבוהה ביותר.
כמובן, שבמרחב הבית ספרי האחריות שלי, כמורה, מעט גבוהה יותר בכיתות א'-ב' במרבית הזמן, אך המטרה היא שהתלמידים יהיו אחראים ללמידה.

3.      משוב הדדי- אני מאמינה שלא ניתן לקיים שום מערכת יחסים ללא הדדיות. דרישת קדם להדדיות היא פתיחות וכנות (גם אם מוגבלת לעיתים), אך הדדיות יוצרת תשתית שמאפשרת צמיחה.
תלמידי כיתתי נותנים לי משוב ביום קבלת התעודה- נקודה לשימור ולשיפור, תלמידי כיתתי יודעים שמותר לשאול כל דבר על כל החלטה שלי, אני משתפת בכיתה חוויות מחיי הפרטיים ועוד.
אני יודעת שאני דוגלת בחינוך עם גישה קהילתית (אקדיש פוסט מיוחד לנושא) וזהו מצב שדורש יכולת הצבת גבולות בתוך מרחב מאוד פתוח.

4.      גמישות, שלהם ושלי- אני אישה גמישה מחשבתית. יש לי את היכולת להסתכל על מצבים מזוויות שונות, לפתור בעיות מורכבות שתחומים שונים (עד לפני שנתיים עסקתי בסיוע בינלאומי, ניהול פרוייקטים ופיתוח הדרכה; לצד חינוך וחינוך מיוחד). אני יודעת, ממחקרים והתנסות שילדים גמישים מחשבתית יצירתיים יותר, נענים יותר לאתגרים, לא מתוסכלים מהר, מצליחים ללמוד טוב יותר ומפתחים דרכי חשיבה ייחודיים.
אני משתדלת להכניס המון גמישות, טכנית ומחשבתית, לדוגמא:
לעיתים אני מלמדת מהצד השני של הכיתה (לא ליד הלוח);
לא תמיד בודקים שיעורים, לעיתים הם בודקים לעצמם;
מותר לשבת על הרצפה במהלך השיעור;
ועוד.
בנוסף, אני עובדת בכיתה עם תרגילים של שיתוף בדרכי חשיבה ורפלקציות קטנות שמתאימות לילדים בגילאי א-ב.

5.      סביבה חברית תומכת- מאמץ רב מאוד מושקע באופן יומיומי על היות הכיתה יחידה חברית איכותית. אני יודעת שיש תתי קבוצות, רשתות חברתיות, ילדים מנהיגים, ילדים מונהגים, ילידם עם קשיים; אך סביבת הכיתה היא תא תומך. אם מישהו טועה עוזרים ולא צוחקים, אם מישהו לבד, משתפים ועוד.
הילדים יודעים שכמחנכת אני רוצה שהם ירגישו:
בטוחים, שמחים להגיע לכיתה, הצלחות לימודיות ובכלל; לכיתה תפקיד עצום בזה, במקביל למחנכת ולמורות המקצועיות.
*כמובן שאין הכיתה חפה ממורכבויות חברתיות שונות (:

ישנם עוד אלמנטים רבים שמהווים חלק חשוב מחיי הכיתה. אלמנטים אלו עשויים להיתפס כעומס המתווסף ללימודים הרגילים, הספקים, מנהלות, סטטוסים ועוד. מבחינתי אלמנטים אלו בכל כיתה, אך בעיקר בכיתות א-ב, יהוו את המסד ללמידה, לסקרנות, ללומד עצמאי.
אני חושבת שהמסד ל"מהפיכה" במערכת תלויה, בין השאר, בהבנה אחרת של תפקיד המחנכת ובעיצוב התלמידים באופן הדדי, לצד מיומנויות יסוד ומקצועות ליבה יש לתת כלים ודעת ללמידה ולחיים, אשר משולבים ברגש, חוויה, שיתוף ושיקוף.

למידה משמעותית, זה לא טאבלט? זה לא זמן מחשב? הצעה חתרנית ללמידה משמעותית

"התשובה נעוצה בהבנה מעמיקה יותר של מונח האוריינות הדיגיטלית. אין מדובר ביכולת בסיסית להפעיל ולהשתמש באמצעים טכנולוגיים. אוריינות דיגיטלית היא מונח המתכלל את הכישורים הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים שכוללים שימוש בטקסטים, כלים וטכנולוגיות, חשיבה ביקורתית, יכולת לחבר מסרים ולקיים השתתפות פעילה דרך עבודת צוות ושיתופיות. בעידן דיגיטלי שבו האתגר של התלמידים הוא לתכלל מקורות מידע רבים, לחלץ את המוץ מהתבן הדיגיטלי האינסופי, להשוות וליצור תובנות משמעותיות - המשמעות של היעדר אוריינות דיגיטלית היא בשורה עגומה לבוגר מערכת החינוך בהיבטי תמונת העתיד שלו בתעסוקה, בכלכלה ובחברה." (http://www.themarker.com/opinion/1.2464175)

מספר אירועים התרחשו החודש סביב נושא הטאבלטים:

1.      מאבק ההורים בהוד השרון נגד ההחלטה ללמוד בשכבת ה' בארבעה בתי ספר-
על טאבלטים עלו שאלות רבות: מדוע יש צורך ללמוד רק דרך טאבלטים? מדוע להפעיל לחץ דרך הילדים לקנייה? מדוע ישנה הסללה של איזה מכשיר לקנות? מדוע ההחלטה נעשית רק ע"י הרשות והוועד המרכזי ועוד? איפה שיח הורים- מורים?
משום מה תשובות בסיס לא ניתנו, ומנטרה עיקרית ניתנה- כי זה יקדם למידה משמעותית.
אל חשש, משרד החינוך הפיל אחריות על הרשות ולהיפך, והורים שחשו תחת התקפה פחדו מתוצאות של הימנעות או מרד.
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4585990,00.html
http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2479358

2.      מורים יפתחו תכנית/ מערכי שיעור ויתוגמלו, אה, הם צריכים להיות ממוחשבים- 
מדוע מערך שיעור איכותי צריך להיות ממוחשב? הרי ניתן להשתמש בהיבטים טכנולוגיים בתוך שיעור, בכלים טכנולוגיים שיקדמו את הנושא, להעלות את המערך שחלקו לא טכנולוגי לפלטפורמת שיתוף אינטרנטית ועוד.
ההיתפסות ל- ממוחשב = משמעותי, מפספס את עיקרי הדברים.
מצגת וסרטון, יפים ככל שיהיו לא יהפכו ילדים ללומדים משמעותיים, זה יכול לפתח סקרנות ראשונית, אך מה יישאר? מה יגרום להם לחקור בעצמם? מה יגרום להם לפתח ביקורת ועוד.
(ואני לא מעלה את השאלה על מי מפתח חומרים במשרד החינוך, איך זה קשור לאופק התפתחות מקצועי של מורות ועוד היבטים חשובים בהיות החינוך פרופסייה)
http://www.themarker.com/news/education/1.2409845

3.      קשב וטאבלטים/ מחשבים- הרבה פעמים קשה יותר לשמור על קשב. נכון, שכאשר משתמשים בכיתות חכמות בהן למורה יש יכולת שליטה (עולם שונה מעולם הטאבלטים) מוטת השליטה, ההתקדמות והניטור גבוהים ואפקטיביים לאין שעור.

4.      טאבלט- קל יותר ממחשב לתפעול, פחות רלוונטי ליישומים קריטיים כיום למצגות ובניית ידע, בהמשך כל האפליקציות ייתנו מענה, כולל לוורד (:

כתבו על זה מעט בכתבה זו- http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000824289

5.      ספרי לימוד- נחשו אילו ספרי לימוד נקנו ע"י רוב בתי הספר השנה.... צדקתן/ם, המתוקשבים, מפני שמשרד החינוך הנחה לעבוד באופן מתוקשב. האם הם איכותיים יותר מאחרים? לאו דווקא, אך הם מתוקשבים.
לא ארחיב על הנושא, אך יש פה בעיה.....

6.      למי עוזרים הטאבלטים, המחשבים והאפליקציות? לילדים עם קשיים. קשיי תקשורת, קשיי כתיבה, קשיים מוטיבציוניים ולימודיים.
אך פוסט זה לא עוסק בבתי ספר מיוחדים.  אני רוצה להאמין שמשרד החינוך ומנהלות בתי הספר והמתי"אות מכשירות מורות בהוראה דיפרנציאלית, בתוך הכיתות הרגילות, ונותנות ידע פדגוגי ותוכני של הוראה מותאמת גם דרך כלים טכנולוגיים פיסיים ותוכנתיים.

אני בטוחה שלמידה משמעותית מורכבת מאלמנטים רבים אותם הטאבלטים, מחשבים, אפליקציות, סירטונים, שיתופים טכנולוגיים ואחרים יכולים להעשיר ולגבות, והם:

1.      יכולת חשיבה ביקורתית.

2.      עבודה בקבוצה (אבל באמת, לא סתם לשבת בקבוצה), יש לזה מתודה ברורה של תהליכי למידה, יפורטו בפוסט קרוב).

3.      חקר ברשת, בספרים, של אנשים.

4.      הוצאת מוץ מתבן.

5.      למידת שימוש נכון בכלים טכנולוגיים.

6.      סינתיזה.

7.      רגש וקישורו.

8.      סקרנות.

9.      מוטיבציה.

כשיש אותם, הכל משמעותי יותר, וניתן לבקר את מה שפחות, אך גם להבין מדוע הוא קיים!!

צעד קריטי לאיכות ההוראה היא הכנסת נושאים אלה, איך עוסקים בהם ומיישמים אותם למסלולי הכשרת פרחי ההוראה ולהשתלמויות חובה.