ענווה בחינוך; או לא ללכת עם הראש בקיר......

בקורס בו אני מנחה הנחתי על השולחן את שאלת ההשפעה. מי משפיע עלינו, השפיע בעבר. מי הפך אותנו למחנכות שאנו היום.מה יגרום לנו לנסות ולבצע שינוי, ומהם הכלים שעומדים לרשותנו.
על מנת להתחיל ולעבוד על הנושא ביקשתי ממשתתפות (ומשתתף, שהחל מרגע זה יוכל במשתתפות) להגדיר נושאים חשובים לפיתוח ואיתגור; הנושאים שעלו הם- מנהיגות, יצירת שת"פ, יצירתיות ומקומה במערכת, למידה התנסותית וכלי הרפלקסיה אשר מצוי בשיח ההוראה, בפיתוח המורים, בחיי היום יום. 

ישנה שאלה אשר מלווה את המפגשים והיא שאלת ההתלהבות- איך לייצר התלהבות? איך לייצר התלהבות אצל התלמידים שלנו? איך לייצר התלהבות אצלנו כאשר אנו לומדות ומעצבות את אופי הלימוד שלנו.

את המפגש על הרפלקסיה הכנתי על מנת שיהיה מעניין ומאתגר וניסיתי להביא את הנסיון שלי כתלמידה וההשפעות עליי, האמתיות ואלו שפיתחתי ועיבדתי בתוכי לכדי השפעות משמעותיות לשיח על הרפלקסיה.

המפגש הפך תוך כעשרים דקות מתחילתו לשדה קרב בין מספר משתתפות וביני. לא משנה איך ניסיתי לשנות את כיווני הקונפליקט נתקלתי בחומה בצורה, ומרוב שרציתי להעביר את המפגש, לחשוף את המשתתפות לחומרים חדשים ומאתגרים לא שמתי לב שאני נכנסת בחומה במקום לעקוף אותה; מרצה את הידע במקום לשנות את הדיאלוג; והתסכול הצטבר לאורך כל המפגש, וכל דין ושיח עם חברי הקבוצה האחרים לא הרפו את תחושתי שאני נכשלת והדפוס לא מקדם את הקבוצה, אותי ואת מערכת היחסים בינינו. כמובן שהתלהבות לא נכחה בתום השיעור בחדר, בעיקר לא אצלי.

בתום השיעור פנתה אליי אחת המשתתפות ושיקפה לי את מה שקרה במפגש מנקודת מבטה. שיחה של רבע שעה שגרמה לי לשבת ולכתוב רק את מה שהרגשתי, בלי לנתח, בלי לתרץ. לאחר מספר ימים ישבתי מול הכתוב וניתחתי את מה שקרה לי. מה עיכב אותי, איך לדעתי נתפסתי מול הקבוצה, איך החטאתי את המטרה ואיך אני רואה בעיני רוחי את המפגש הבא.

בתום המפגש העוקב הצגתי חלק מהרפלקסיה שעשיתי על עצמי ואת התובנות. המשתתפות הגיבו בהתפעלות מהחשיפה ובעיקר שמחו על השיתוף ועל ההבנה שלי והשיתוף שטעיתי. למדנו על רפלקסיה. היתה התלהבות מאופי השיח המקדם, גם אותי כמרצה/ מנחה.

אני יודעת שלמדתי המון. על הנחייה, על הוראה, על חינוך; אך בעיקר על יחסים עם בנות/בני אדם. על איך אני נתפסת בעיני אחרים ובעיקר על איך להנהיג. הלמידה שלי ושל הקבוצה תוכל לשמש אותנו בכל מפגש חינוכי. ההדדיות והרפלקסיה הם כלים חזקים ומשמעותיים שאנו צריכות להשתמש בהם ולשתף את התלמידות/ים שלנו על מנת שנוכל לדרוש מעצמנו ומהם התקדמות ומשמעות.

למה תנועה?

אצלי במערכת השעות יש שיעור מיוחד, שנוצר מתוך החלטה שלי להכניס שיעור ש"לא קשור" לתכנית הלימודים הרגילה. שיעור שעומד בפני עצמו אך מלמד אותי המון על הילדים ומשליך על ההתנהלות שלנו ביום יום. שיעור שהפוטנציאל שלו- החינוכי, השיחי, התנועתי, ההתנהגותי ויכולתו להשפיע על הביטחון העצמי ואף על דימוי הגוף של הילדים הוא עצום.

כמובן, שחלק מהפוטנציאל/ מטרות הינם מאוד רחוקים מפני שהוא דורש הטמעה, יצירת שיח, קישורים ליום יום הרגיל של הכיתה, התנהלות איכותית בשיעור עצמו; אבל אני מקווה שככל שנתקדם עוד רבדים יתגלו ויפותחו.

השיעור הינו שיעור תנועה, המכונה ע"י הילדים כשיעור יוגה, משום שאנו משתמשים בספר יוגה לילדים ובקלפי יוגה' אך הוא שיעור של תנועה, פעילות גופנית, אתגרים גופניים והקשבה לגוף (נשימות, מתיחות, רגיעה). הוא מתרחש אחת לשבוע ומתנהל כמרחב מאפשר מאוד מחד, ומאידך עם כללי התנהגות ברורים אשר מתקיימים ומדוברים בכיתה:
גבולות ברורים לכל פעילות;
התייחסות למרחב שלי ושל החברים;
שיתוף פעולה;
עידוד;
קבלת מגוון אפשרויות, פתרונות, דעות;
תרבות שיח (שאינה זהה לגמרי לכיתה, מעצם אופיו המלהיב של השיעור);
ניצחון והפסד בכבוד (מעט מאוד משחקים מאפשרים ניצחון או הפסד- אך ישנם ילידם שהפחד להפסיד או "לא להצליח" במשימה מונע מהם השתתפות).

הילדים מחכים לשיעור, גם אלו שטוענים שאינם אוהבים תנועה- אך משתתפים במרץ (: ואני מצליחה לראות ולשמוע דברים שיכולת ההתבוננות שלי בהם בכיתה פחותה:
ילידם נמנעים- מדוע- פחד להיכשל, בעיות מוטוריות, אחר....
ילדים פחות מקובלים חברתית- שמקבלים המון תשומת לב חיובית בשל יכולותיהם
יכולת שיתוף פעולה מבחירה
יצירתיות ודוגמטיות
ועוד.

התנועה מלווה אותנו גם ביום יום- כחלק מתפיסתי שלמידה צריכה להתבצע גם בתנועה; אך התהליך של הבניית מרחב בו מדברים "עם הגוף" ומאפשרים לבנים ולבנות (וישנו שוני עצום בתפיסתם את גופם, יכולותיהם, את התנועה עצמה כבר בכיתה א') להביע את עצמם ולבנות בטחון היא מתנה בעיני.

השילוב של עבודה דרך הגול, לי כמחנכת, בנוסף לשיעורי הספורט- מהם אני מכניסה משחקים אהובים לבקשת הכיתה, ובנוסף לשיעור תגבור בבית הספר לילדים עם קשיים מוטוריים פשוטים- כגון חולשה בחגורת הכתפיים- מאפשרת לטווח ארוך ערוץ נוסף מול הילדים שיוכל לשמש גשר לנושאים חשובים.

אשמח לשמוע מנסיונכם על שילוב תנועה בכל היבט חינוכי- לימודי.

* כמובן שישנן דילמות רבות, חלקן התנהגויות בשיעורים הללו- אך הן לפוסט אחר.
וכמובן שאני מודה למנהלותיי על שהן מאפשרות לי זאת!!

מה בין מוות לחינוך

השבוע נפטרו עזריה אלון ושולמית אלוני. מורשתם חייבת להילמד בין קירות הכיתה, גם בכיתה א'; כמו גם מורשתו, ולפחות איזכורו של אחרים שנפטרו בחודשים האחרונים. ציון מעשיהם, ייחודם, פריצות דרך ודרכים שנסללו בחייהם הם חלק מבסיס הידע הכללי של כל תלמיד ותלמידה כחלק מהיותם אנשי הארץ הזאת. חשיבות השיח על המורשות השונות תהווה בסיס לדיונים, לעמדות, למחשבות ולביקורת מצד התלמידים (ברמות שונות) הן על נושאים קונקרטיים והן על תפיסות עולם; פוליטיות, לא אידיאולוגיות.

אך בנוסף לאנשים עצמם, עולה צורך נוסף בכיתה א', והוא התייחסות חינוכית לנושא המוות, האובדן. ורציתי לשתף אתכן/ם בשיעור שהחלטתי להקדשי לנושא, מתוך תפיסה חינוכית שיש לתת גם לנושאים מורכבים מקום בשיח הכיתה (גישה המגובה בתפיסות טיפוליות).
אך בעקבות שיחה שהייתה לי אתמול, החלטתי שאשתף בשיעור הספציפי בהמשך ואתעכב על דיון משמעותי, בסיסי שהיה לי אתמול עם אישה שאני אוהבת ומעריכה.

הדיון נסב סביב תפקידו של המורה להיות מחנכת/ך, דמות משמעותית עבור הילד/ה בכיתתו, בגנו, במערכת.
לתפיסתי, הבנויה על חוויותיי עם מורים לאורך שנות לימודיי ועבודותיי, ועל ניסיוני ארוך השנים במסגרות חינוכיות שונות (פורמליות, א- פורמליות, בארץ ובחו"ל) על המורה להיות מחנך משמעותי עבור התלמיד/ה, גם אם עמדותיו אינן באות בהלימה עם בית התלמיד.
למעלה מזאת, בנוסף לצורך המערכת לאפשר למחנכות/ים להיות סוג של מצפן לערכים אוניברסליים מוסכמים, ולהכווין להתנהגות מקובלת (אי- אלימות, תרבות שיח, חברות, שיווין ועוד) יש לתת למורה את הבטחון בהיותה/ו דמות אמון אשר צריכה ויכולה להביע את דעתה בכל נושא, ואשר תשכיל לפתוח ערוץ הידברות במידת הצורך גם עם ההורים במקרה שישנו חשש או התנגשות בתפיסות.

לדידה של חברתי על המורה להיות מתוחם וסגור בגמישותו להגיב; שכן לא כל המורים "חושבים כמו...", לא כל המורים הינם רגישים/ אינטלקטואלים/ אחר... ולכן על מנת שלא "יסבו נזק" אמיתי או מדומיין, יש צורך להגבילם.

לא אכנס לפרטי הדיון, ואומר שהשתדלתי לא להיכנס לוויכוח עקרוני, אך הנושא לא הפסיק להעסיקני. נכונה העובדה שאני חדשה במערכת החינוך, ונכונה העובדה שהשבוע רשת החינוך הגדולה בישראל העמידה במרכז המטרה מורה שייצר דיון פוליטי בכיתתו; אך משהו מטריד אותי ברמה הבסיסית.

כיצד יתכן שאמון החברה באנשים האמונים על חינוך ילדיהם, המבלים עימם חלק ניכר משעות ערותם, נתפסים כפרטים וכפרופסיה (בהכללה) שלא מספקים? כיצד ייתכן שדמות המורה והכשרתו לא עברו עדיין שינוי משמעותי כשלעצמם, ובמקביל כנתפסים על ידי הציבור שמשמעותיים?

אני משערת ששאלות מעין אלה יעסיקו אותי מכאן ואילך, כמו גם רבות אחרות, אבל המשולש הזה של המחנכת/ך - המערכת- החברה- חייב לעבור שינוי; השאלה היא האם אני צודקת במחשבתי שעל המורות להובילו, ולא על המוסדות, ההוגים והפוליטיקאים.

אך אולי זו חלימה גדולה לשנתי הראשונה במערכת, כאשר הדרך רק מתחילה......

דמוקרעטיה

יש לי צ'ופר בשביל הכיתה היום (: סרט. מחיאות כפיים, קריאות שמחה ועוד. לאחר כמה דקות שאלתי- מי יודע מה זו דמוקרטיה? דמו מה? בכל זאת, כיתה א'. הסבר קצר על דמוקרטיה, על בחירת הרוב וקבלת החלטות בקבוצה.
נבחר סרט, ומאותו הרגע למשך חצי שעה כל אלו שרצו את הסרט השני איחלו מגוון "איחולים": שהסרט לא יעבוד, שהמחשב יקרוס, שהמקרן יתקלקל ועוד.
עצירה מתודית לפני תחילת ההקרנה ושיח קצר על התחושות ועל ההגיון בבחירת הרוב, עם הבטחה שבהמשך השנה נוכל לבחור לראות גם את הסרט השני. מיותר לציין שכולם נהנו מהסרט (:

אבל למה זה חשוב? למה לכתוב על זה בפוסט בבלוג על חינוך? מה לדמוקרטיה, החלטת רוב ואיחולי "מוות למחשב" לפילוסופיה ולתפיסה שלי את המרחב הכיתתי?
אני מאמינה שעל המחנכות להציג לילדים/ות/ נערות/ים את ההבנה של מהי חברה דמוקרטית והומנית, מהן נורמות ההתנהגות כאשר אני בקבוצת ה"רוב" וכאשר אני בקבוצת ה"מיעוט"; תוך דגש רב על העובדה שאין שחור ולבן, ושרובנו חלוקים בהשקפותינו ונמצאים במקומות שונים ומחזיקות במגוון דעות שונה.
אני רואה בחיי היום יום בבית הספר הלימה בין יכולות של ילדים להקשיב, להתגמש, להביע דעה, לשמוע "לא" לבין יכולתם להתנהל בקבוצה קטנה ובכיתה. אני מתנסה בעבודה די סיזיפית של שיקוף ותיווך של העולם ותהליכים של קבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, התנהלות של אני מול האחר ולהיפך מתוך ידיעה ברורה שהכלים שהילדים רוכשים ותפיסת העולם שלהם היום תלך איתם קדימה.

בשלב הזה, יש מכם שחושבים שאני הוזה, אידיאליסטית; הרי הבית משפיע מאוד על התנהגות הילדים/ות אל מול השונה, המיעוט, ה"לא צודק". זה נכון ולא נכון, משום שכמות השעות שהילדים מבלים איתנו משמעותית מאוד בגיל הזה, וברגע שהחינוך לערכים הדמוקרטיים- הומניים מספיק משמעותי הוא עוזר להם לעצב את דמותם, חשיבה ביקורתית ועצמאות. בנוסף לזה אני משתדלת לחבר את ההורים לשיח הכיתי, לאמונות שלי. לא אידיאולוגית, אלא לתפיסה הבסיסית בזכותו של כל אחד להשמיע ולהישמע, בזכויות להסכים ולא להסכים, בכבוד הדדי בסיסי.

אז, דמוקרטיה היא מילת השבוע שלנו במילון המילים החדשות, והיא תלווה אותנו במעשים ובהתנהלות במשך השנה, לצד עבודה רבה על חברות, שיוויון, עצמאות ויצירתיות.

הורים מתארחים

אתמול בשעה 11:00 התארח אצלנו בכיתה ההורה הראשון מבין ההורים הרבים שהתנדבו להעביר שיעור/ מפגש/ התנסות/ יצירה או דבר מה אחר בכיתה. המפגש עסק בנושא פרשת השבוע, פרשת "בוא". הכיתה למדה המון, אני נהניתי מאוד. הילדים, רובם, הקשיבו, ענו, שאלו שאלות. בכל פעם שעלה מושג חדש או קשה הדורש הבהרה עצרנו והסברנו; מדהים כמה נושאים יכולים לעלות במפגש אחד:
פרשת השבוע.
מבנה השנה- ימים, שבועות חודשים.
לוח השנה- היהודי, המוסלמי, הנוצרי.
ערים קדושות: ירושלים, מכה.
מפת המזרח התיכון- בדיקת מיקומים.
מערכת השמש, תפקידי השמש והירח בקביעת ראש החודש.
מדורות כאמצעי ליצירת קשר בתקופות קדומות.
ועוד (:

התרגשתי ושמחתי שהכיתה התעניינה, דיברה, מצפה להורה הבא. כל ילד/ה מחכים שההורה שלהם יבוא יסקרן את החברים ויעצים את תחושת השייכות שלהם לכיתה- של ההורה ושל הילד/ה.

ומדוע החלטתי לעשות זאת?
לתפיסתי להורים יש חלק משמעותי בחווית הלמידה והמסוגלות של הילדים, ויותר מזה באחריות המשותפת שלהם ושלנו במגוון נושאים.
כחלק מהתפיסה שלי של שיתוף פעולה בין הצוות שעובד עם הילדים החלטתי להרחיב את גבולות שיתוף הפעולה ולפתוח את הכיתה לשותפות הורים, אך לא רק בחשיבה ובבקשות מצידם אלא בכניסה שלהם אל הכיתה יחד עם משהו מעולמם הפרטי; המקצועי או התחביבי. צעד שכזה, יענה על מספר מטרות- קשר ילד/ה הורה, בניית כיתה מגובשת וסקרנית, העמקת הקשר שלי עם ההורים וכתוצאה מכך חיזוק הקשר- ילד/ה- מורה- הורה, וכמובן- התנדבות כדרך חיים.

אני מאמינה שככל שהילדים יחשפו ויהיו חלק משיח עם מבוגרים בעלי סמכות פדגוגית ו"חסרי" סמכות פדגוגית עולמם יהיה עשיר יותר, ידע העולם ויכולות קישור הידע והמידע שלהם יגדלו, השפה שלהם תהיה עשירה יותר, הדמיון שלהם יהיה רחב והבטחון העצמי שלהם יעלה.

הפרויקט הבא, בנוסף להמשך כניסת ההורים לכיתה עם נושא שלהם הוא בניית פינת דמיון בכיתה יחד עם ההורים, אשר תהיה מלאה בחלומות של הילדים- אביזרי אבירים/ות, ספורטאים/יות, פיות/יים, קוסמות/ים ועוד כיד הדמיון הטובה;
וכל זה באמצעות אתר מדהים שעוזר לחבר בין מפעלים שיש להם עודפים למוסדות חינוך שצריכים אותם:
http://www.odafim.us/home

נ.ב.- תפיצו את האתר לכל מפעל  בעל עודפים- הם ואני נשמח ממש (מי שבנה את האתר הוא תיכוניסט עם חזון!!).

המרחב האלים

דמיינו לעצבכם עולם קטן שמורכב משלושים ושישה ילדים ומורה. העולם הזה הוא עולם אשר מלא בדעות, בחינוך, בתרבות, במחשבות, ברצונות, ברגשות, בתסכולים, בהצלחות ועוד ועוד של כל מי שנכנס/ה אליו וחי בו. העולם הזה מתחיל להתעצב בכיתה א' (ויש שיאמרו שעוד לפני) וביכולתו לייצר נורמות של התנהגות מקובלת והתנהגות שאינה מתקבלת בשום פנים ואופן.

כאשר חשבתי לעצמי על פוסט בו אפרוש לפני קוראי הבלוג את תפיסתי החברתית- חינוכית לקבלת האחר/ השונה/ "כל מי שאינו אני" דמיינתי איך אכתוב על התהליך שאני מעבירה ועוברת בו עם הכיתה שלי, עם 36 הילדים שכל אחת ואחד מהם הם עולם ואישיות בפני עצמו. תהליך שכל שלב בו מעוצב ומתעצב יחד איתם ברפלקסיה ועיבוד של התייחסות את כל מי ש"אינו אני" דרך החוויה שלהם והתפיסה שלהם מה ראוי ומה אינו.

עבודה רצינית על קבלת האחר, התייחסות בכבוד לחבר ולמי שאינו חבר אלא רק חבר לספסל הלימודים, יצירת מרחב לימודי- רגשי מכיל, בניית נורמות התנהגות מבוססות הבנה היא תהליך רב כיווני ורב שלבי; בחלקו הוא טכני וברובו הוא עבודה סיזיפית יומיומית. מי שחושב/ת שלדבר פעם בשבוע או בחודש בשעת חינוך על ערכים ונורמות זה מספיק טועה. יש לשזור את הציפיות ולהראות התנהגות תואמת בכל שיעור, בכל הפסקה. לחזק כל התנהגות חיובית (עזרה לחבר, קבלה, מתן מחמאה, פרגון ועוד) ולשלול על הסף התנהגות לא רצויה- אך לא בכעס וחרון אלא דרך שיח והבנה.

נכון, זה קשה, דורש המון אנרגיה ובעיקר מתסכל כאשר מועדים.
נכון, זה דורש מאשת/ איש החינוך להאמין שהזכויות שוות לכל ואין להפלות בין זה לזה.
נכון, זה דורש אמונה וידיעה שמה שנוטעים היום ילווה את הילדים האלה קדימה להיותם בוגרים המבחינים בין טוב לרע; ילדים ובוגרים שלא מתביישים לומר למישהו להפסיק, שלא חוששים להציב מראה וביקורת- אחד בפני השני וגם מול המורה- ויודעים לעשות זאת בחברות ובתמיכה.


ובשבוע בו יש בי המון עצב על המהגרים והפליטים והיחס המדיני אליהם, עם הפלת החוק המשווה זכויות נשים עובדות לגברים, עם הדיון על זכויות המשפחות הלא "מסורתיות", האונס "לכאורה" שמעורר דיון על שיעורי החינוך המיני בבתי הספר (ושוכח שהאונס היה רק חלק מנורמות חולות- לאיים, לצלם, להתייחס לנערה כאל מוצר...) ועוד, אני חושבת ששכחנו להתייחס לאנשים באשר הם אנשים, וחוסר היכולת הבסיס הזה, והעדפת ההתבוננות והגזירות דרך הקבוצות והחלוקות הסמנטיות יובילו לעוד הרבה חטאים בדרך.

אז אולי, בין כתיבת אמנת כיתה ואמנת ספורט, לשיעורים וספרים ומשימות דמיון על חברות וכבוד בדדי, רגשות ותפיסות, שיתוף ההורים בתהליך ורתימתם האמיתית ולא רק ביידוע, אלא בחוזה שבעל פה לנהוג במרחב הבית ספרי, אולי גם הילדים יבינו שאנשים הם אנשים כמותם; (פירוט על התהליך בכיתה- בפוסט נפרד).

אי אפשר "להחליט עליהם", צריך לכבד אותם, בנות ובנים שווים, ישראלים יהודים וישראלים ערבים- שווים, לילדים מכל סוג ומין שנולדו פה או במדינה מתפרקת יש את אותן הזכויות לאהבה וכבוד.

אולי.

דור מסכים, או מה עשיתם בשבת?

שיעור ראשון בחדר מחשבים. התרגשות ושמחה ל הכיתה, לחץ קל שלי. האם הם יקשיבו? האם נצליח ללמוד משהו חדש? כמה הם יודעים על מחשבים? מה הם לא יודעים? ובעיקר- הם בכיתה א' ושטח יודעים יותר מש"ידעתי אני".

מתיישבים מול המחשבים, הדלקה.
לומדים מקשים מרכזיים:
מספרים, אותיות, enter, space.
פותחים את הוורד אחרי שאני מקרינה את הסמל על הלוח והם מאתרים אותו על המסך שלהם.
לא, הם לא יודעים.
הם מעולים בטאבלטים שדורשים החלקת אצבע והזזת המכשיר, אבל אין להם, כמעט, שום יכולת התמצאות ועבודה עם מחשב. מתקדמים בקצב איטי תוך מתן מענה ללחץ שעולה מחלק ניכר מהילדים- לא מוצא את ה-"א", לא מוצאת את הרווח, לא הצלחתי לרדת שורה.....

המציאות הכתה בי, הילדים שבכל יום ראשון מספרים על שעות מול הטלוויזיה והמחשב (משחקים מסוימים שדורשים שימוש בחיצים ובמקש הרווח בעיקר), בשימוש בטאבלט של ההורים, לא בקיאים כלל במחשב ומאוד מאוד רוצים להצליח ולדעת להשתמש בו.

המחשב הוא כלי עבודה מעולה, בין אם לאתרים חינוכיים קיימים, בין אם לחיזוק מיומנויות רכישת הקריאה והכתיבה; חיזוק מודעות פונולוגית; חיזוק הקשר בין צליל וכתב ועוד, ובין אם ככלי שיכול להיות בעל אפשרויות אין סופיות למשחק, חקר, דמיון ועבודה עצמאית.

ישנו פער עצום בין ה"דור הדיגיטלי" כפי שהוא נתפס לבין היכולות הנדרשות ממנו על- מנת להיות כזה.

החל מהשיעור הראשון אני בונה צעד אחרי צעד, באופן שחלקו מובנה וחלקו נסיוני את הידע והיכולות השונות הקשורות למחשב, בהלימה חלקית לטאבלטים, למיומנויות לימודיות וכמובן ללמידה בבית עם שימוש במחשב.
במקביל שיחות עם אנשי חינוך וטכנולוגיה, אכן, ילדים בכיתות שונות חסרים מיומנויות חשובות הקשורות למחשב והשימוש בו ולהפיכתו לכלי יעיל ללמידה עצמאית, חוקרת, יעילה.

בארץ, מצאתי מספר אתרים ועמודים מצומצם בתחום הלמידה הממוחשבת ולמידה דרך משחקים, לדוגמא קבוצת הפייס:
https://www.facebook.com/pages/%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%91-%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A/410202585745106

מכון מופ"ת עוסק מעט בתחום:
http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=3884

אך נשאלת בעיני השאלה- מתי להתחיל ואיך לייצר מודעות ויכולות טכנולוגיות רלוונטיות, באופן מהנה?
אני אמשיך לספר על ההתנסות שלי בכיתה.