רוחות של שינוי, פוסט בהשראת העצרת בכיכר

שינוי, שינוי, שינוי; איך מורות (ומורים) יכולות ליצור שינוי?

קודם כל הן (אנחנו) צריכות להבין שיש להן את הכוח ואת הידע האצור בגוף ובנסיון. מורות הן אבן היסוד של מערכת החינוך, וככאלה המקצועיות שלהן מושתתת על ארבעה אלמנטים עיקריים:

1. ידע

2. אמונה- בעצמן ובתלמידים

3. נסיון

4. אומץ וגמישות.

ישנם אלמנטים נוספים המרכיבים את מקצועיות המורות, וכמובן שניתן לחדד מיומנויות נוספות על מנת להגדיר את ה"אידיאל" אך אני מאמינה שאלו הם הבסיס לקיום הוראה איכותית. מחקרים רבים הוכיחו שהמורה היא המשתנה המשמעותית ביותר באיכות הלמידה, חווית הלמידה והקניית הכלים ללמידה עצמאית ואפקטיבית (דוגמא למאמרון מצויין- http://www.edunow.org.il/edunow-media-story-50028)

בהנחה שרוב המורות הן איכותיות, או בעלות פוטנציאל להיותן מחנכות איכותיות נשאלת השאלה מדוע הן לא לוקחות חלק אקטיבי יותר בשינוי ועיצוב מערכת החינוך. למורות יש הרבה ביקורת בונה, הרבה ידע, הרבה תסכול מאינספור רפורמות, מאינספור קשיים, מלחצים רבים עליהן ועל המערכת, יש להן מאות סיפורי הצלחה קטנים וגדולים, יש להן התמודדות יומיומית ומציאות שמתקיימת עם ו/או ליד תכנית הלימודים ועוד.

שאלתי בחצי השנה האחרונה מורות רבות מדוע אין הן משנות דברים? להלן חמש הסיבות העיקריות:

1. פחד מה"מערכת", נסיון ארוך שנים עם היות המערכת לא שקופה.

2. תחושה שההורים לא יהיו "חברים למסע" מתוך חוסר הבנה ומתוך אינטרסים מנוגדים (אמיתיים ומדומיינים).

3. אי תפיסת המורות את עצמן כפרופסיה, כבעלות כוח מול המנהלות, כמנווטות את חייהן המקצועיים.

4. מחסור בידע אפקטיבי (נכון, מורות עושות המון השתלמויות, אך לאו דווקא את אלו שיעזרו להן בכיתה).

5. הן לא יודעות מה קיים (פרדוקס, אין מערכת שמתכללת מידע למורות באופן נגיש).

במקביל, הייתי בחצי השנה האחרונה בארבעה כנסים על חינוך, מתוכם אחד שהיה אירוע שולחנות עגולים בנושא הכלה, מטרתו היתה העברת תובנות למשרד החינוך.

הייתי המחנכת היחידה, כל השאר היו מרצות, מרצים, דוקטורים ואנשי משרד החינוך; הן התפלאו שהייתי המורה היחידה; אני התפלאתי שאף מורה לא שמעה על זה....

אני מעורבת בפעילויות שונות שלא התגבשו לידי עשייה עדיין, מבחינתי, של תנועת המורים ומורות חדשות ועוד.

אני קוראת כל מה שאני מוצאת על חינוך, משרד בחינוך, יוזמות חינוכיות ועוד.

אני מנחה בקורס של מורות בכירות ואני מגלה שיש להן רצון עז להשפיע, רעיונות מעולים, יצירתיים וישימים !! ואין כל- כך מי שיקשיב.

אני חושבת שהגיע הזמן לייצר שינוי.

אל תבואו ותגידו לי שיש תכניות למצטיינים להסבה להוראה- הם טיפה בים, הם לא מוטמעים מספיק טוב לתוך המערכת (בד"כ), יוזמת שתי מוורת בכיתה תחל סמספר כיתות מצומצם וההסללה מתקיימת במדינה גם בבתי ספר עיוניים לחלוטין.

השינוי חייב להתבצע במספר רבדים, להלן התשתית:

1. שקיפות מערכת החינוך מול המורות ובניית משאבי אנוש אמיתיים, תוך גיבוש אופק קידומי.

2. בניית הערכת מורות איכותית.

3. בניית מערך התשלמויות רלוונטי לכל התמחות ושכבות גיל, כאשר היסוד הוא ניהול כיתה, מיומנויות רגשיות ודגש עצום על קיראה וכתיבה- הן הבסיס להכל!! 

4. שיפור איכות המורות החונכות ותהליך החניכה- הצעתי מודל של בית- ספר מכללה למשרד החינוך (יפורט בפוסט נפרד).

5. שיח של למידה משמעותית תלוית מורה ולא מכשירים אלקטרוניים.

6. בתי ספר כקהילות.

7. למידה וחוויה.

8. הפסקת ההסללות בבתי ספר (בייחוד בכיתות ז' ומעלה), פתיחת בתי ספר מקצועיים איכותיים באמת, שינוי בפתיחת בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים שמשרתים את האליטות.

9. אימוץ רעיונות ברי יישום של מורות- באופן נקודתי או גורף.

10. הפסקת שינוי רפורמות ותכניות על משמעותיות בכל שנה, שכן זה מצב שלא מאפשר העמקה אלא אימוץ טרנדים.

עכשיו, נשאלת השאלה- איך מתחילות? יש לי רעיונות, מתגבשת על דרכי פעולה (:

עבודה בקבוצות עצמאיות- פירוק לתת משימות (ניתוח תפקודי)

מדברים איתנו המון על עבודה בקבוצות, אבל רוב החומרים הכתובים מדברים על עבודה בקבוצות הפרטניות- עם מורה.

מכיוון שעבודה בקבוצה באופן אפקטיבי, היא מיומנות גבוהה, פירקתי אותה לכל מה שרצוי לתלמיד/ה להיות מסוגלת לעשות לפני על מנת להצליח בקבוצה, ולנו כמחנכות-ים לדעת על מה להסתכל, על מנת לשפר היבטים שונים בעבודה.

הצלחה בעבודה בקבוצות תתרום ליעילות בקבוצות חקר, בלמידת עמיתים, בעבודה משותפת אמיתית (לא חלוקה) ועוד.

מקווה שיתרום; במידה שפיספסתי תת מיומנות- אשמח שתגיבו ואוסיף אותה, תודה.

                                                   © כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי- רמון

גן ציבורי, גן ציבורי, בגיל 3

מחאת ההורים מתפשטת, ראשי עירייה נלחמים במקום לעזור מול המדינה בדרישה הגיונית לחלוטין- להוסיף סייעת לגני הילדים שנכנסו ל"חוק חינוך חינם" גילאי שלוש עד ארבע. המדינה העבירה חוק והכניסה שכבת גיל נוספת לחוק חינוך חינם אך כמו הרבה תכניות רפורמות קודמות לא נעשתה חשיבה לעומק והביצוע אינו איכותי, בלשון המעטה.

גם אני מתלבטלת מה לעשות בשנה הבאה, בהיבט האישי, ובעצם יודעת מה התשובה; בינתיים, תפיסתי את המצב.

להלן נקודות הכשל של התכנית:

1. גננת אחת וסייעת אחת על 35 ילדים בני שלוש.
    לא מספיק תשומת לב, לא מספיק זמן לכל ילד, לא מספיק ל"למידה משמעותית", לא מספיק לסיוע במיומנויות בסיסיות
    ועוד. גיל זה הוא גיל קריטי להתפתחות קוגניטיבית- שפתית, התפתחות רגשית, התפתחות חברתית;
    מחסור בכוח אדם וזמן ישפיע על איכות הקשרים, הלמידה ובעיקר על החוויה הרגשית.

2. ביטול שנת הצהריים; וכל מי שרוצה לומר לי שילידם מתחילים לישון פחות בגיל הזה, וכך הם יירדמו מוקדם יותר- אז
   לא, לילדים יש שעון ביולוגי והם מתפתחים בגיל הזה, מי שרוצה לישון- צריך!

3. ארוחת צהריים בשעה 14:30; באמת? שיקום המבוגר שאוכל בשעה הזו, ולא דוחף לעצמו מזון שיחזיק אותו או נטרף
    מרעב. נכון, לפעמים "שוכחים לאכול", אך זה לא בריא.
    ילדים מפתחים תחושת שובע ורעב, למה להרוס להם אותה? למה להחזיק אותם בשל אילוצי מערכת?

4. ילדים לא גמולים, פספוסים, קושי להרים מכנסיים, ניקוי טוסיק, גובה השירותים, חוסר פרטיות, חוסר בפינת החתלה; לא
    נראה לי שיש מה להוסיף.

5. ילדים שלא מדברים עדיין- קושי לתקשר, לדבר עם חברים, להביע צרכים.

6. סייעות לא מקצועיות- כל נושא הסייעות חייב!! להיפתר על ידי המדינה. התמ"ת ומשרד החינוך, הסתדרות המורות
    וכל מי שיכול לעזור צריכים להתאחד ולדרוש:
      א. שכר הוגן (פיקוח על כספים שמועברים והעלאת השכר אם צריך)

      ב. קביעות לשם מחויבות.

      ג. הכשרה איכותית- יש סייעות מדהימות ללא כלים, ובמקביל מי שממש לא מתאימה- ההכשרה תבצע ניפוי.

אז, ההורים חייבים למחות, גם כאלו שילדיהם כבר גדולים, גם מי שבתחילת הדרך, גם מורות, גננות וסייעות.

רפורמות זה נהדר, ואני משוכנעת שהרפורמה הזו תצליח בשל חשיבותה החברתית- כלכלית, אך עליה להיות איכותית על מנת לא ליצור נזק רב לילדים ובו בזמן בלי לאיים על ההורים הדואגים, ובצדק, לילדיהם.

הארגונים והקבוצות הפועלות צריכות לאפשר לכל מי שרוצה להיות מעורב ולהשפיע, זה לא הזמן לחישובים פוליטיים.

תוספת חשובה:
לאור השינוי יש יותר ילדים בני שנתיים עד שלוש בגנים הפרטיים וכך ילדים בני 3 לא נמצאים עם קבוצת הגיל שלהם והתכנים צריכים להיות מותאמים, בד"כ יותר לגיל הנמוך יותר.

לראות מוסיקה וקצב

כחלק מעבודתי עם הכיתה אני מנסה לעבוד עם כל החושים ולשלב סוגי התנסות ולמידה שונים, גם מתוך תפיסה שכל ילד/ה לומדים אחרת וגם מתוך ידיעה ברורה שהתנסויות שונות, אתגרים, ניסיונות מחשבתיים, הפעלת דמיון ועוד תורמת ללמידה, לחשיבה, להתפתחות המוחית- חושית- גופנית. ההתנסויות השונות עומדות כחלק מנושאים שונים או בפני עצמם וחלקים מהם קשורים לנושא שאני עומלת עליו (זו המילה, וזו מטרה יומיומית) של בניית ערך עצמי.

פעם בשבוע- שבועיים אני מעבירה פעלת קצב בכיתה- תיפוף, נגינה לפי קצב, תנועה, משחקים, ריקודים. להלן רצף של שלושה מפגשים, שניים מתוכם עשינו, העוסקים בלראות את הקצב- מוסיקה.

מפגש ראשון:

פתחתי עם קליפ מדהים שנתקלתי בו במהלך קריאה ב"אלכסון" alaxon.co.il, 

http://vimeo.com/111593305 של Nigel Stanford

לאחר צפייה בסרטון בו רואים איך מוסיקה נראית בחומרים שונים דיברנו על איך ניתן לצייר מוסיקה? האם זה אפשרי? שאלתי איך הם יציירו סוגים שונים של מוסיקה?

השמעתי שיר, רגוע יחסית, וכל ילד/ה ציירו את המוסיקה; המגוון היה עצום- תווים, מילים, תמונות, צבעים, טקסטורות, מחשבות, צורות.

סיכמנו שניתן לצייר מוסיקה באופנים שונים ובהבנה שמוסיקה אינה רק קשב היא גם רגש, תנועה, מחשבה, ביקורת ועוד.

מפגש שני:

חילקתי את הכיתה לשלשות וכל שלשה היתה צריכה להראות לי קצב/ מוסיקה.

הילדים הדהימו אותי!

הם לקחו נייר, תופפו על השולחן והנייר קיפץ.

הם לקחו מקלות וניגנו לי קצב.

הם לקחו חולצות והניעו אותם עם זרמי אוויר וקול,

ועוד.

מפגש שלישי: 

אפתח עם קליפ של דביסי- https://www.youtube.com/watch?v=LlvUepMa31o

נעבוד עם פלסטלינה וצבעי ידיים על בריסטולים גדולים. אשמיע מוסיקה לפי בחירה של הילדים, וכל ילד/ה ייצרו מוסיקה על הדפים שלהם.

בהצגה כל אחת/ד יוכלו להציג את התוצרים יחד עם תנועה/ הסבר/ מוסיקה אחר.

העבודה על מוסיקה ושילובה עם דרישות לא שכיחות מייצרת מחשבה, ביקורת, פתיחות, סקרנות, עניין והמון הנאה. הילדים נהנים לשחק, ליצור, לחשוב, לשתף פעולה. האתגרים הופכים את החוויה למשמעותית ועולים נושאים נלווים- כלי מוסיקה, סוגי אמנות, פיסיקה, מדעים, יוצרים ועוד. 

אני נהנית להכיר את הילדים לעומק, לפתח שיח שלא קשור לחומר הלימודים עצמו ולאפשר חשיבה שונה שמאפשרת לכל אחת/ד להביע חלקים שונים מעצמם.

פתרון בעיות - איך מלמדים את זה? שני מפגשים מתוך רצף

אחד הנושאים הנחקרים באופן יסודי בשנים האחרונות הוא כישורים חברתיים כמנבאים/ מסבירים הצלחה חברתית והצלחה לימודית, תוך התנהלות מאפשרת במרחב.
בתוך סל הכלים הנחקרים (זיהוי רגשות, הבנת האחר, שליטה בכעסים, יצירת קשר ועוד) נמצא נושא פתרון הבעיות.
תפיסת בעיה או קונפליקט, ההתייחסות אליהם, הפתרון והרפלקציה המתקיימת (מודעת או שאינה מודעת) אינן מיומנות שניתן ללמד רק דרך שיעורים או סדנאות יש לייצר סביבה אשר מדברת לפי התמה הרצויה, יש לעשות מודלינג (modeling) לילדים, יש לתת כלים מעשיים ויש לדבר על זה-
שיחות אקראיות
שיחות עקב אירוע בבית או בכיתה
שיחה מובנית כחלק משיעור התנסותי- פנימי או חיצוני.

להלן דוגמה לצמד מפגשים שמתאימים לטווח גילאים רחב- חמש ומעלה (כן, גם מבוגרים), כאשר ניתן להתאים את רמת השיח ואת מורכבות השאלות וה"חפירה" האישית (:

מפגש ראשון- גדר, כבשה ואיש עם בעיה
1. מתחילים עם הקראת הספר; כאשר עובדים עם ילדים עדיף להכניס פן דרמטי- קומי לסיפור.
במהלך הקריאה מותר למאזינים "להפריע" ולזרוק דוגמאות, במידה וזה קשה לנו כמנחות אנו נאפשר דרך הפסקות מתודיות תגובות לכל כבשה.

2. נקיים דיון- מהן בעיות אפשריות?
מהו קונפליקט?
מי רוצה לתת דוגמאות?
איך אתן/ם פותרים בעיות? כל הבעיות נפתרות אותו הדבר?
האם יש פתרונות בספר שלא הכרתן/ם? שתבחרו להשתמש בהן? שלא אהבתן/ם? שאהבתן/ם מאוד?

המשך בשיח מונחה משתתפים- שאלות בקשר לספר, לכבשים... רעיונות לאדם עליו מדבר הסיפור.

3. כל משתתף/ת מצייר או כותב את שתי הדרכים השכיחות שהן היא/הוא משתמשים לפתרון בעיות.

4. דיון נוסף, קצר וממוקד על אילו דרכי פתרון גילינו היום? איך הן יכולות לעזור לי?
מה לא מקובל עלינו כדרך פתרון? לדוגמא- כבשה אחת בחרה באלימות.. האם זה מקובל עלינו במרחב הכיתה? קבוצה? ארגון?

לדוגמא- ילד מהכיתה צייר וכתב שכאשר יש לו בעיה הוא מבולבל ונמנע מלטפל בה.
ילדים הציעו לו להירגע ולדבר על זה.
הילד הגיב ב: אחשוב על זה, אבל לא נראה לי...
יחד עם עבודתי כמחנכת, תוך שיח עם הוריו, אני מקווה שהרעיונות שקיבל יתממשו כאשר הבעיה הבאה תצוץ.
(ספוילר- שבוע לאחר המפגש הילד אכן נתקל בבעיה, בכה- רק 2 דקות, לעומת 10-15, נרגע, דיבר איתי ופתרנו את הבעיה! כמובן שהמפגש לא היה קסם, אלא חלק מתהליך).

5. אנו, מעבירות המפגש, מסתכלות על הציורים. דרך השיח והציורים ניתן לגלות קשיים וחוזקות של הילדים, בדרך כלל עם הלימה להכרותינו עימם.
מפגש זה כתחנה בדרך משקף למשתתפים ולנו איםה אנחנו, מה קשה/ קל לנו, מה עוד קיים ומאפשר חשיבה על הנושא בציור/ כתיבה רפלקטיבית אישית.

מפגש עוקב, בו נשתמש בספר זום.
הספר זום, לתפיסתי, עוסק בפרספקטיבה של גודל בעיה או קונפליקט.
נראה את העמוד הראשון ונשאל מה זה?
כנ"ל השני והשלישי.
החל מהרביעי נשאל- חלק ממה זה יכול להיות?
החל מהשביעי נשאל- מה לדעתכם הצייר רוצה לומר לנו?
דיון- על מה שהמשתתפים העלו.
המשך עד לסיום.
דיון על שני נושאים- הראשון- פרספקטיבה וחלקים, השני איך אני תופסת נושא/ בעיה/ קונפליקט- כ"הכל", כחלק ממכלול, ככטסטרופה, כהזדמנות, מבפנים, מבחוץ (כמובן שכל נושא שמתחבר לכן/ם אפשרי.

סיום במשהו יצירתי- ציור של פרספקטיבה, בניית מודל, צילומים אישיים וכל רעיון אחר!

אשמח לשמוע רעיונות כמובן (:  תודה!

                                                   © כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי- רמון

חדר כלכלת בית, חינוך, חיבור ובריאות נפשית; מחשבה שנייה בעקבות הביקור בבי"ס "שפרירים"

אחד החדרים המדהימים בו ביקרנו כחלק מהסיור כפרחי הוראה (תעודת הוראה ותלמידי הסבה) בבית ספר "שפרירים" הוא חדר כלכלת בית. זריקה נוסטלגית מעורפלת לחדר כלכלת בית בבית ספר התיכון שלי (עירוני א' חיפה) ותהייה מדוע השיעור לא נשאר.

אני מכירה חלק מהטיעונים:
שיעור ארכאי, שיעור שוביניסטי, שיעור מקבע, לא נדרש בעולם המודרני ועוד.....
טיעונים אלו עשויים להיות נכונים, אלא אם השיעור יותאם לצרכים של היום, לעולם בו כבר ילדים כמעט לא מבשלים עם הוריהם, בו ארוחות משפחתיות הופכות לנדירות יותר, בו ילדים מפתחים ענייני אכילה בשל תרבות הרזון ומודלי יופי מצומצמים ועוד.
ילדים אוהבים לבשל; הבישול והעיסוק בו עונים על צרכים בסיסיים, משתפים את כל החושים, מסקרנים, יוצרים דינמיקות חדשות ובזמן הבישול והארוחה שלאחריו מייצרים חברותיות שמעטות האינטראקציות שיכולות להתחרות בה.

התהליך בבית ספר "שפרירים" משלים מעגל פדגוגי- חברתי- רגשי: עבודה בגינת הירק, למידת מתכונים ותזונה, הכנת המתכון ואכילה משותפת.

נזכרתי במפגשי הבישול שעשיתי בזמן התואר השני ב"בית ברחוב חיים"- מסגרת לנערים ונערות שצריכים מחסה ועזבו את ביתם, ואת החוסר שהמשבצת הזו מילאה, את הקשיים וההנאות לבשל ולשתף, את התהליך שאני עברתי ובייחוד געגוע להתנסות הקצרה הזו שעשיתי בהתנדבות.

בתי הספר העירוניים והרגילים ממוסגרים ולא מאפשרים התנסויות שפעם היו חלק מהווי בית הספר, שנתפסות היום מיושנות או מסוכנות; למידה משמעותית אינה רק למידה מסורגת, מורחבת וביקורתית על, אלא גם למידה דרך.

חינוך לקבלת השונה- מחשבה

קראתי אתמול את כתבתו של אור קשתי- http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2528056
אשר מציגה מחקר שנעשה על תפיסת האחר, בדגש על- ערבים את היהודים, יהודים את הערבים, חרדים את הערבים... וכן פערים בהישגים ברמות סוציו- אקונומיות מיגזריות שונות.
אין הרבה קבלה, ככל שהילדים מתבגרים במגזר היהודי הסבלנות והפתיחות אף יורדות.
אני חייבת לומר שלא הופתעתי. 

אחת השאלות המלוות אותי יום יום הן כיצד אנו מחנכות-ים לקבלת האחר, השונה, המיוחד - וכל מילה חדשה שנוספת, כאשר בתי הספר שלנו די הומוגניים.
מורות בבתי ספר רגילים- כמה עולים חדשים, ילדים בצבע שחור, ילדים עם נכות קלה לומדים אצלכם?
אל מי הילדים נחשפים?
האם ישנן תכניות ומפגשים ארוכי טווח, או שמא רק מפגש חד פעמי מהוקצע ומתוכנן וככזה נקי ולא מספיק אמיתי?
האם בתי ספר לחינוך מיוחד, המאפשרים זאת, יוצרים שיח עם בתי ספר אחרים?
האם בגנים, בגילאים בהם קל יותר לחנך לאהבה, פתיחות והכרת השונה ישנו חינוך לרב תרבותיות?

מבט מהיר אל תכניות הלימוד מראה שהפן האוניברסלי חסר וישנה התמקדות בתפיסות תרבותיות, תרבותיות- דתיות והמון אתנוצנטריות היסטורית.
במקביל לכל הנושאים הללו, שהינם יותר מערכתיים, אנו מתמודדות עם חינוך חברתי- ערכי וחברתי- רגשי כאשר  כל ילד/ה מגיעים מבתים שונים, במדינה בה הסבלנות והקבלה הן מהנמוכות בעולם.

כיצד אנו האמונות על חינוך משתפות עם זה פעולה?
האם אנו מניחות את האידיאלים שלנו בצד, בשל השפעת המערכת עלינו? האם אנו מתכנסות ל"מנדטים" המצופים מאיתנו מהמערכת? האם אנו מפחדות?

האם אנו מסוגלות להיות סוכנות שינוי כמחנכות, מורות ובתי ספר?