איך להבין שואה, איך להסביר רוע, מחנכת וכיתה

השנה הוטל עליי ועל ילדי הכיתה להכין את טקס יום השואה ולהעביר שיעור לכל כיתות בית הספר שקשור לשואה. מכיוון שתלמידי הכיתה (כיתה ה') צריכים ללמד ולהעביר טקס כה משמעותי החלטתי להקדיש שבועיים לנושא השואה, על מנת להבטיח שתהיה להם הבנה רחבה על המלחמה ההיא, על מהי שואה, על מהותן של מלחמות, על תפיסות של מוסר, על מהו רצח עם, על מצב העולם היום, על מגבלות הכוח ועל יכולת ההרס ועוד.

למדנו על תהליכים שהובילו למלחמת העולם הראשונה ואז לשנייה, על השואה כחלק מהמלחמה, על "אחר" שהוא הכרח בעולם בו מישהו "צריך להיות אשם", על כל שאלו שנרצחו בשואה, על העובדה שהיהודים היו חלק משמעותי מהשואה אך יחד איתם נרצחו הומואים ולסביות, נכים ונכות, צועניות וצוענים ועוד;

למדנו מהו רצח עם ואיך האו"ם מנסה להילחם בו, וגם על אוזלת היד המכוונת של מדינות שכנות ועמידתן בשקט; סוריה עלתה על שולחן הדיונים יותר מפעם אחת בהקשרים שונים.

גילינו תוך כדי למידה עוד דברים רבים שהיו הכרחיים להבנת תמונת מצב מורכבת, אז והיום-

שכל דת מונותאיסטית מורכבת מתתי זרמים שריבם ביניהם מסיבות שונות;

שאדמה, דם, כסף וכבוד יוצרות מלחמות, ממש כמו שהיה לפני אלפי שנים;

גיאוגרפיה ותרבויות הסטוריות התגלו לילדים וראינו תמונות של מבני פאר מערש התרבות המסופוטמית ועוד.

צפינו בסרט מדהים "סיפור מהחיים", סרט צרפתי שמספר על כיתה אמיתית ומורה אמיתית שלא וויתרה.
כיתה שמורכבת מבני לאומים ודתות שונים שהדרך ללכידותם עברה דרך תחרות שמתרחשת כל שנה בצרפת, תחרות על ההתנגדות והגבורה במלחמת העולם השנייה, אליה הם ניגשו עם פרוייקט על בני נוער בשואה.

סרט שמתאים לילדי חטיבה ותיכון, וצפינו בו צפייה מודרכת, הם, המורה למתמטיקה ואני, שלוש שעות מרתקות שהעלו שאלות על השואה, על אכזריות, על הכלה, על סגרגציה ועל השוני בין החינוך בצרפת לישראל, בה כל מגזר מופרד מרעהו.

קראנו את הספר "יומנה של בלומקה" ובנינו יחד שיעור לכל בית הספר שעסק ב"מחנכים בתקופת השואה- יאנוש וסטפניה", דרכו ניסינו להסביר לילדים מי הם היו, כיצד בית היתומים היה אי של שפיות; התלבטנו בדילמת ההליכה למוות עם הילדים (מכיתה ג') וציירנו את החיים בבית ביתומים עם כיתות א-ב, כאשר תלמידי הכיתות הגבוהות כתבו אמנה לשמירה על ילדים במלחמות (אנחנו יודעות/ים שהאמנה הקיימת לא עוזרת כ"כ).

כמעט ולא דיברנו על ההשמדה ואיך היא נעשתה, אבל דיברנו על מוות, אובדן, עמידה מהצד והסכמה שבשתיקה;

דיברנו על העובדה שאנחנו חושבות וחושבים על מספרים, 6 מליון, מליון וחצי ילדים, 6 שנות מלחמה ועוד, אבל כל איש ואישה שעברו את השואה או נרצחו בשואה היו מישהי ומישהו, עם חלומות, תקוות, משפחה וחברים.

שיתפנו אחד את השנייה בסיפורים אישיים, עבדנו על הטקס שבוע וחצי והתמודדנו עם טקסטים מורכבים- "לכל איש יש שם" של זלדה, "נומי פרח", "ילדה שאהבוה" של אלתרמן ו"לו יהי", של נעמי שמר, שיר תפילה חילוני.

נשארו לנו שאלות פתוחות בהן נעסוק בשבוע שעד יום הזכרון-

למה מלחמות, בריחת יהודי אירופה למזרח הרחוק ולמרוקו, הקשר בין השואה להקמת המדינה, איך היהודים הגיעו בכלל לאירופה; ונגלה הכל דרך חקר משותף. יש שאלות שאולי יעלו בשנה הבאה, לדוגמה- מדוע השואה אינה זכרון קולקטיבי מוחלט, מדוע ישראל לא מכירה בשואה הארמנית- אבל זה תלוי בכיתה.

נשארו לי שני ספרים שלא הגעתי אליהם- "קליידוסקופ" ו"אני לא גנב", והם יחכו יחד עם הסרט "הגל" לשנה הבאה, כשהם יהיו בוגרים יותר.

ובתוך כל העיסוק הזה, קשה לקרוא פוסטים שעולים ברשת-

השתקת "יד ושם" את נושא השמדת הקהילה הלהט"בית - http://www.mako.co.il/pride-blogs/netanel-azulay/Article-3842452e0db5451006.htm

התקפת ישראלים שמוצאם ממרוקו על כך שהם "מעיזים לדבר על השואה שלא נגעה להם".

ושוב, תמונות נוראיות של מחסור מקרב ניצולי השואה שעדיין חיים, הסתמכותם על עמותות, ואז לשמוע את דבריו של ראש הממשלה, מביך ושפל- http://www.ha-makom.co.il/post/itay-nevo-shoa

ואנשים שפלים מאחלים לאשכנזים איחולי מוות וצער על כך שהילטר לא הרג אותם, והם הפכו לשמאלנים.

ואני תוהה. כל השאלות ששאלו ילדי הכיתה הן שאלות מעולות, ושאלת כוחו של האזרח מהדהדת בכולן. 

מעשי עוולה מתקיימים יום יום, ושנאת חינם בין מגזרית מתגברת בארץ.

אנשים עוסקים בימין ושמאל, אשכנזים ומזרחיים ונעים לצד שאלות הרות גורל שאינן מפרידות בין מרוקאי ופולני אלא בין אוהב אדם לזה שאינו כזה.
לא ניתן להבין איך מי שזועק על עוולות נגדו מוכן לשתוק מול עוולות נגד אחרים.

כל משפחתי, משני הצדדים, עברה את השואה בצורות שונות (זה נושא לפוסט אחר), סבי וסבתי לימדו אותי לאהוב כל אדם ולשפוט אנשים לפי התנהגותם; האם נצליח לחיות במציאות ששואפת לזה או שההנהגה פה תמשיך לפלג ולחנך לצדק חד ערכי? כאן, ובעולם?
ואני כמחנכת הסברתי, עניתי, התלבטתי, והמורכבות הזו מול שאלה של ילדים שתופסים את המצב שסביבם ושואלים על עמידה מנגד נותרו ללא מענה אמיתי.