השבוע צפיתי עם הכיתה שלי בסרט "סיפור מהחיים", שעוסק בכיתה בצרפת, בשואה ובמחנכת אמיתית, כזאת עם חכמה ולב. לאחר הסרט אמרתי להם שלצערי, ממרום חוויותיי, אני לא מאוד אופטימית ביחס להתייחסות אל הזר, לשלום, למלחמות.
במעבר חד, עברנו לשבוע יום הזכרון ויום העצמאות; ודיברנו על הימים האלה מנקודת מבטם של ילדים בכיתה ו'/; ודיברנו מעט מדי לטעמי, לעומת שנה שעברה, בה הקדשתי שבועיים ליום הזכרון ויום העצמאות.
ובשבוע האחרון הפיד שלי עמוס בחוויות צבא, זכרונות, פנים והמון פוסט טראומה.
וחשבתי לעצמי שאם הייתי מחנכת כיתות גבוהות, י' - י"ב, והייתי רוצה שהם יהיו בני אדם חושבים, ביקורתיים ובני שיח, הייתי מדברת איתם, בנוסף לנושאים הברורים מאליהם, על חמישה נושאים, שבעיני, (כאשה, כאמא, כאשת חינוך, כמילואימניקית, כמומחית סיוע בינ"ל), חייבים להיות חלק מהשיח הציבורי באופן אמיתי; חייב להיווצר שינוי בשיח, בהתנהלות, וחייבים לתת גם לנושאים פחות "הירואיים", פחות "פטריוטיים" להיות חלק מהחברה באמת;
התנדבות, עזרה לזולת וצבא
הזכות לא להתגייס בישראל ושירות לאומי
פוסט טראומה והעובדה שיותר מדי חיילים סובלים מפוסט טראומה אחרי השחרור
גבורת היחיד אל מול האתוסים
הזכות והחובה למלחמה ולשלום
הזכות והחובה למלחמה ולשלום
הייתי מעבדת את הנושאים הללו דרך השירים האלו:
השיר של ירון אדל, קצין שחי עם פוסט טראומה ועיבד את תחושותיו לשיר - קצין מסריח , כתבה על השיר ב - מאקו
השיר של אדם צחי שכתב על אביו שחי עם פוסט טראומה, שיר שנקרא יום השכחה
פרוייקט עוד מעט נהפוך לשיר; השיר שכנסיית השכל הלחינו שום דבר לא יפגע בי
פרוייקט עוד מעט נהפוך לשיר; השיר שכנסיית השכל הלחינו שום דבר לא יפגע בי
יש עוד המון שירים, סרטים וקטעים שיכולים להוות כר מצוין לשיח, אבל הם רק פתיחת הנושא, בכיתה, אבל בעיקר בחברה כולה.
מצרפת שני פוסטים שכתבתי בעבר:
שיעור על חייל יורה אהבה
כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי רמון
