"בראשית ברא אלהים..." יש אלהים? ואיך זה קשור לפרוייקט 929, תקציבי מנהלת הזהות היהודית ועוד...

בכיתה ב' מתחילים ללמוד תורה מספר התורה. חוברות הלימוד, המדריכים למורות, דפי העזר (בחינוך הממלכתי) עוסקות בעיקר בהבנת הסיפור, מילים קשות, שפת התורה והתפיסה המקראית;
מטרות העל הן- הכרות עם המקרא ועולם המקרא, פיתוח שפה גבוהה, אוריינות, יסודות מארגנים של ספרות חז"ל והתורה (כגון תורת הגמול, מעשה אבות סימן לבנים, מצוות ועוד) . שלל המטרות השונות מגובות בציור, חווית למידה, סרטונים, אוריינות חזותית ועוד, על מנת לאפשר "חיבור" לטקסט עצמו ולפרשנותו ברמת הפשט, בעיקר.

אין באופי הלימוד התייחסות מתודית- פדגוגית- פילוסופית לשאלות משמעותיות לחברה הישראלית- חילונית אשר מתקיימות ועולות בכל כיתה ברמות חופש שונות, בהתאם ל: מורה המלמדת את הנושא, אופי בית הספר, ידע המורה המלמדת ומשתנים נוספים כגון- זמן, אופי למידה ועוד.

התורה צריכה להילמד על פני שלושה צירים-
ספר דתי- המושתת על אמת היסטורית;
ספר היסטוריה- במגבלות ההיסטוריה: כותביה, מטרותיה, הבנה של "את מי היא משרתת";
מיתולוגיה יהודית שעל בסיסה פותחה המיתולוגיה היהודית על הסתעפויותיה השונות.
כאשר מסביבם יש לתת מחד מענה לשאלות מורכבות ולבצע לימוד הקשרי לנושאים חשובים על מנת לייצר את אותה למידה משמעותית מדוברת, לדוגמא:
- כאשר לומדים על גן עדן- כדאי לפתוח מפה וללמד על מבנה המזרח התיכון, הנהרות, מיקומים אפשריים של "גן עדן" ועוד.
- כאשר מדברים על פניית אלהים לאברהם יש לדבר על סרגל הזמנים ההיסטורי.

צריך אומץ רב ותפיסה אוניברסלית לתת מקום ממוסד לשאלות קשות ולדיונים שונים, כגון:
האם אלהים קיים?
מי המציא אותו?
איך הוא נראה, או למה אין לו גוף?
מי זה האלהים הזה? הוא אותו אלהים של הנוצרים והמוסלמים?
האם ניתן להאמין באלהים אבל לא באלהים הזה?
ועוד.....

יותר מאומץ, יש לתת למורות ידע וכלים להתמודד עם הנושאים הללו וכן חומר עשיר יותר מהניתן למורות המלמדות ביסודי (ואולי גם בתיכון, אינני מכירה את ההכשרה ללימוד תנ"ך בתיכון) על מנת שתוכלנה לעסוק בשאלות חשובות.
העיסוק בשאלות אלו מייצר עניין עמוק יותר בטקסט ומחבר אליו גם ילדים אשר מגיעים מבתים בהם לא מאמינים באלהים או בדת, אין הקשר ביתי לנושא ועוד.

יש לעמוד באומץ מול התמורות בציבור היהודי בארץ ולתת מענה חינוכי- מחשבתי אמיתי, ולא רק לכסות ולחזק מתוך פחד, מגננה ומדיניות חד חד ערכית.

ואסיים בדיון מעניין בכיתתי-
לאחר שדירנו על כך שדת היא נושא מעגלי-
אנחנו מאמינים באלהים ולכן הוא קיים; והסכמה שרק אם אדם אחד מאמין בו- מאפשר את קיומו, הילדים ציירו את האופי של אלהים כפי שהם היו רוצים שיהיה.
באופן מפתיע, גם ילדים שחונכו כי "אין אלהים" ציירו, ולא מכורח, אלהים פנימי בכל ערכים חשובים להם.

תרומתו של משרד החינוך לאיכות החיבור ליהדות וערכיה תהיה גדולה לעין שעור בהשקעה במורות המלמדות את החומר, ברתימתן לתהליך חיזוק ערכים יהודיים לצד אוניברסליים (ערכים שחלקם משיקים) במקום להמציא בכל שנה עוד פרוייקט מלהיב ומגניב.

איפוק, מיומנות בסיס לחיים

השבוע, העברתי מפגש בנושא "איך מלמדים איפוק" לגננות ומחנכות בגילאי יסודי עד תיכון. המפגש היה מרתק, עמוס בשאלות, סוגיות, דוגמאות ותובנות.

לו יכולתי, לימוד נושא זה היה שלב חובה בכל הכשרת מחנכות/ים, וחובת לימוד בכל כיתות א' ובכל כיתות ז'.

להלן, לשימושכן/ם

איך מלמדים איפוק? סדנא לנשות חינוך

שרון מיכאלי- רמון

ניתוח התנהגות וחינוך גמיש

פתיחה:    https://www.youtube.com/watch?v=b_ubVVnWglk

מדוע איפוק חשוב בגן/ כיתה/ סביבה לימודית/ חוג
איפוק הינו מיומנות- התנהגות יסוד אשר מאפשרת לאדם לווסת את התנהגותו בסביבה ולאפשר לסובבים אותו- עמיתים ואחראים להתנהל בצורה שוטפת במרחב. כאשר ילדים לא יודעים להתאפק ההתנהגות לא מפריעה רק לילד/ה, אלא לחבריו לכיתה, לשיעור להתנהל, למורה ללמד ואף להינות מחוויית החניכה.

מהו איפוק?

בואו נגדיר איפוק באופן אופרטיבי- נראה לעין- בזוגות להגדיר סיטואציות הנוגעות לנושא איפוק.
הצגת התוצרים.
מדוע חוסר איפוק מפריע לנו? כמחנכת, כהורה, כאישה בסביבה הציבורית.
מי אמור לחנך לאיפוק? החל מאיזה גיל?
האם צריך להיות קשר בין המחנכת להורים כאשר עובדים על איפוק, מתי כן ומתי לא.

הגדרות  בסיסיות: א. בספר "אינטליגנציה רגשית – מדריך למידה" של האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 9, ניתנת הגדרה כללית זו:
"אף כי אין הגדרה אחידה ומוסכמת למושג אינטליגנציה רגשית, במובן הרחב הכוונה ליכולת של הפרט לזהות מגוון של רגשות אצלו ואצל האחר, להבין את הרגשות האלה, בכלל זה מקורותיהם והשלכותיהם, ולווסת אותם בהתאם למטרותיו, וזאת כדי להיטיב להסתגל לסביבתו".

בעמ' 23 מופיעה טבלה לפי גולמן ובה טור כישורים: הכרה וויסות, ושורת יעדים: העצמי (כישורים אישיים) והאחר (כישורים חברתיים), ובה הפירוט הבא: 
בתיבת הכרה-העצמי: מודעות עצמית – מודעות עצמית רגשית, הערכה עצמית מדויקת, ביטחון עצמי. 
בתיבת הכרה-האחר: מודעות חברתית – אמפתיה, תודעת שירות, מודעות ארגונית. 
בתיבת ויסות-העצמי: ניהול עצמי – שליטה עצמית, אמינות, מצפוניות. 
בתיבת ויסות-האחר: ניהול מערכות יחסים – תקשורת, ניהול סכסוכים, עבודת צוות ושיתוף פעולה.

נראה כי עיקר העניין בוויסות הוא האיפוק והשליטה העצמית[1].

ב. הגדרה: התנהגות נאותה לפי הכללים בעת קושי במהלך עבודה בשיעור/במצבים חברתיים
    ובבקשת עזרה. הבלגה במצבים המעוררים תסכול/כעס/ אי שביעות רצון

2.      אילו התנהגויות אנו מסווגות כאי- איפוק? (צעקות, חוסר שקט, התפרצות.....).
למה ניתן למיינן- רגשי, התנהגותי, תשומת לב, אחר.....

3.      מה כולל איפוק?
התמודדות עם כעס ותסכול, ניצחון והפסד בכבוד, המתנה, סיום מטלה והמתנה (מה עושים בינתיים), אי- התפרצות, המתנה, איפוק בזמן קונפליקט ועוד.

האיפוק מתחיל בצרכים בסיסיים כמו מזון, צורך בתשומת לב, צורך במענה מיידי ועוד;

https://www.youtube.com/watch?v=QX_oy9614HQ

חוסר באיפוק הינו התנהגות מחוזקת על ידי הסביבה:  http://www.youtube.com/watch?v=Q8rabKfgO_s

מחקרים מראים שיש קשר בין איפוק ואקלים כיתה, איפוק והצלחה- לימודית וחברתית ובעיקר שאנו יכולות להשפיע וללמד איפוק (:

4.      איך נלמד- 

א. פירוק לשלבים: מי, מתי ומה (מי מתפרץ, מתי זה קורה- מכיל את ה"למה", מה קורה בהתפרצות/ חוסר האיפוק).
ב. יישום לאחר זיהוי רמת התלמיד/ה- אימון משחקי לצד שינוי התנהגותי בכיתה.
ג. אימון עד הטמעה אפקטיבית בכיתה- אישית וכיתתית, שימוש נרחב בחיזוקים.

אחרי שמיפינו לעצמנו מי חסר/ת איפוק, מתי זה קורה (כדאי להיעזר ברישום) ומה ההתנהגות שאינה מקובלת עלינו, נפעל כמחנכות כיתה ברמות שונות:

א.      שיחה עם התלמידים הספציפיים ותיאום ציפיות.

ב.      שיחה כיתתית על האווירה בכיתה, על כוחה של הכיתה לשלוט באווירה, על מה לא מקובל בכיתה.

ג.       משחקים בכיתה- מלחמה, שש בש, פיקולו מבוגרים, טאקי.
הכללים: הפסד בכבוד, נצחון בכבוד, אי האשמה, אי רמאויות, אי עזיבת משחק באמצע.
משחקים לאורך שלושה שבועות תוך שמירה על החוקים (יש להתאים מענה למי שלא מסוגל- תמיכה צמודה, הוצאה מהמשחק, עידוד, חבר מסייע).

ד.      מתן סט התנהגויות חלופי; לדוגמא: ילד שקופץ וצועק סיימתי בתום משימות- ללמדו מה עושים בסיום משימה.

ה.     חיזוק כל מי שמגלה איפוק בכיתה, כל הזמן (:

ו.        תגובה התנהגותית של המחנכת- מה אני עושה/ לא עושה בזמן אי- איפוק; מותאם לילד/ה.

פוסט עם משחקי קלפים ללימוד איפוק

חומרים לקריאה:
http://www.tech-center-enlightentcity.tv/images/T-Manual.pdf

https://www.pinterest.com/murrdog1951/self-control/

http://www.nasponline.org/resources/handouts/behavior%20template.pdf

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%A2_%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%98%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA

https://www.youtube.com/watch?v=nOi4FR2UruA

https://www.youtube.com/watch?v=1cuPL_8Pm-A

https://www.youtube.com/watch?v=vxcqKhjIJp4

---

[1] http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2816_3.html

איך מחנכים ילדים לאהוב למידה ולהיות לומדים אפקטיביים- התפיסה שלי

אני חושבת שאחת שאלות המפתח העומדות בפני נשות חינוך ומערכות חינוך הינה- איך מקנים אהבת למידה? לעיתים, שאלה זו אינה קיימת, או שהיא קיימת בתוך שאלות שונות.

אני מאמינה, כמחנכת, שתפקידי הראשון הוא לגרום לתלמידיי לאהוב ללמוד. אין זה אומר שהם יאהבו כל מקצוע נלמד, או כל נושא בו הם ייתקלו; זה אומר שתפקידי הוא לתת להם את מירב הכלים להבנת משמעות הלמידה, תרומתה ומשמעותה, על מנת שהם יוכלו ללמוד ולהתפתח.

האני מאמין שלי מושתת על מערכת יחסים שיוויונית, משקפת ומאפשרת בתוך הכיתה, שבנויה על מערכת יחסים אישית עם כל ילד, וארחיב ואומר גם עם הוריו. מניסיוני אמירת האמת לילדים, שיקוף המציאות, הצבת הבעיות, הקשיים והמחמאות מול הכיתה ככיתה, ומול התלמידים כיחידים הופכת את התלמידים בן רגע לשותפים ומובילים למידה, ולא כקולטי מידע.

במערכות החינוך כיום כולנו יודעות שרוב הזמן המורות מדברות. שיח הלמידה המשמעותית, הלמידה הדיפרנציאלית, הלמידה המרחבית, הקבוצתית, החוויה ועוד קיימים, אך אינם נוכחים מספיק ברובה המכריע של המערכת. ההצעות לרוב מעלות על נס מהפיכות כאלה ואחרות, אך קשה לבצע מהפיכה במערכת כה עצומה; מה גם, שבסופו של גבר למידה אפקטיבית חייבת להכיל את כל סוגי הלמידה, והפרונטלית, ממורה לעולם לא תוחלף על ידי למידה עצמאית בלבד, או הקנייה טכנולוגית, בעיקר לא בבית הספר היסודי.

אני מציגה לכן כאן חמישה עקרונות מכיתתי, אשר הופכים את הכיתה לכיתה עם אווירה וסביבת למידה אחרת. העקרונות נבחנים על ידי תדיר, וגם מבוקרים על ידי התלמידים, על מנת שאדע אם הם משמעותיים ונהירים להם.
ילדי הכיתה יודעים שמותר להם לבקר אותי, לשאול שאלות, לבקש בקשות, להביע דעה ולשנות חלק מהלמידה לפי רצונותיהם. המשוב התמידי, ואעיז ואומר הרפלקסיה שלהם ושלי מאפשרת שינויים וגמישות, שני אלמנטים המשפיעים על יצירתיות, חוסר מקובעות ועוד.

חמשת העקרונות הללו לא עומדים בפני עצמם, אך הם בסיס איתן, ולהלן פירוט קצרצר על כל אחד, לתפיסתי ויישומי:

1.      לומדים, מתאמנים, מצליחים- סיסמת הכיתה. אני מהלכת עם הילדים על קו, מחד אני מאמינה, מדברת איתם ואנו מוכיחים יחד שכל דבר נלמד, מתאמנים עליו ואז מצליחים. הצלחה לא חייבת להיות מושלמת, ולא חייבת להיות זהה בין כולם. יש כאלו שצריכים להתאמן המון בחשבון, וכלל לא בשפה, יש שמציירים מדהים ויש שצריכים להתאמץ, יש שממציאים סיפורים בקלות ויש שמתקשים, ולכן חבריהם עוזרים להם.
במקביל, על מנת לא לייצר אידיליה של הצלחה תמידית, אנו מקבלים/ות כשלונות קטנים, מבינים שישנם דברים שלא נצליח בהם, אך בדרך כלל אילו אינם דברים בתחום בית הספר היסודי.
המשמעות היום- יומית הינה שכל תלמיד/ה יודעים לומר היכן הם בכל מקצוע והיכן הכיתה. ההבנה הזו שלובה ברפלקציה וכנות עצמית, האפשריות במרחב מקבל ותומך, ומאפשר התקדמות ולא הכחשה.
המשמעות הגבוהה יותר של דרך זו היא שאיפה להישגיות, מתן תחושה ויישום שחלומות מתגשמים.

2.      מד אחריות- של התלמיד/ה, המורה, ההורים- ציירתי בתחילת השנה, ופעם בחודשיים שלושה, שלושה מדי אחריות, ושאלתי איפה הם ממקמים את האחריות שלי, שלהם, של ההורים?
לאורך השנה מדי האחריות השתנו, והילדים דורשים בתוקף שאחריותם תהיה הגבוהה ביותר.
כמובן, שבמרחב הבית ספרי האחריות שלי, כמורה, מעט גבוהה יותר בכיתות א'-ב' במרבית הזמן, אך המטרה היא שהתלמידים יהיו אחראים ללמידה.

3.      משוב הדדי- אני מאמינה שלא ניתן לקיים שום מערכת יחסים ללא הדדיות. דרישת קדם להדדיות היא פתיחות וכנות (גם אם מוגבלת לעיתים), אך הדדיות יוצרת תשתית שמאפשרת צמיחה.
תלמידי כיתתי נותנים לי משוב ביום קבלת התעודה- נקודה לשימור ולשיפור, תלמידי כיתתי יודעים שמותר לשאול כל דבר על כל החלטה שלי, אני משתפת בכיתה חוויות מחיי הפרטיים ועוד.
אני יודעת שאני דוגלת בחינוך עם גישה קהילתית (אקדיש פוסט מיוחד לנושא) וזהו מצב שדורש יכולת הצבת גבולות בתוך מרחב מאוד פתוח.

4.      גמישות, שלהם ושלי- אני אישה גמישה מחשבתית. יש לי את היכולת להסתכל על מצבים מזוויות שונות, לפתור בעיות מורכבות שתחומים שונים (עד לפני שנתיים עסקתי בסיוע בינלאומי, ניהול פרוייקטים ופיתוח הדרכה; לצד חינוך וחינוך מיוחד). אני יודעת, ממחקרים והתנסות שילדים גמישים מחשבתית יצירתיים יותר, נענים יותר לאתגרים, לא מתוסכלים מהר, מצליחים ללמוד טוב יותר ומפתחים דרכי חשיבה ייחודיים.
אני משתדלת להכניס המון גמישות, טכנית ומחשבתית, לדוגמא:
לעיתים אני מלמדת מהצד השני של הכיתה (לא ליד הלוח);
לא תמיד בודקים שיעורים, לעיתים הם בודקים לעצמם;
מותר לשבת על הרצפה במהלך השיעור;
ועוד.
בנוסף, אני עובדת בכיתה עם תרגילים של שיתוף בדרכי חשיבה ורפלקציות קטנות שמתאימות לילדים בגילאי א-ב.

5.      סביבה חברית תומכת- מאמץ רב מאוד מושקע באופן יומיומי על היות הכיתה יחידה חברית איכותית. אני יודעת שיש תתי קבוצות, רשתות חברתיות, ילדים מנהיגים, ילדים מונהגים, ילידם עם קשיים; אך סביבת הכיתה היא תא תומך. אם מישהו טועה עוזרים ולא צוחקים, אם מישהו לבד, משתפים ועוד.
הילדים יודעים שכמחנכת אני רוצה שהם ירגישו:
בטוחים, שמחים להגיע לכיתה, הצלחות לימודיות ובכלל; לכיתה תפקיד עצום בזה, במקביל למחנכת ולמורות המקצועיות.
*כמובן שאין הכיתה חפה ממורכבויות חברתיות שונות (:

ישנם עוד אלמנטים רבים שמהווים חלק חשוב מחיי הכיתה. אלמנטים אלו עשויים להיתפס כעומס המתווסף ללימודים הרגילים, הספקים, מנהלות, סטטוסים ועוד. מבחינתי אלמנטים אלו בכל כיתה, אך בעיקר בכיתות א-ב, יהוו את המסד ללמידה, לסקרנות, ללומד עצמאי.
אני חושבת שהמסד ל"מהפיכה" במערכת תלויה, בין השאר, בהבנה אחרת של תפקיד המחנכת ובעיצוב התלמידים באופן הדדי, לצד מיומנויות יסוד ומקצועות ליבה יש לתת כלים ודעת ללמידה ולחיים, אשר משולבים ברגש, חוויה, שיתוף ושיקוף.

למידה משמעותית, זה לא טאבלט? זה לא זמן מחשב? הצעה חתרנית ללמידה משמעותית

"התשובה נעוצה בהבנה מעמיקה יותר של מונח האוריינות הדיגיטלית. אין מדובר ביכולת בסיסית להפעיל ולהשתמש באמצעים טכנולוגיים. אוריינות דיגיטלית היא מונח המתכלל את הכישורים הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים שכוללים שימוש בטקסטים, כלים וטכנולוגיות, חשיבה ביקורתית, יכולת לחבר מסרים ולקיים השתתפות פעילה דרך עבודת צוות ושיתופיות. בעידן דיגיטלי שבו האתגר של התלמידים הוא לתכלל מקורות מידע רבים, לחלץ את המוץ מהתבן הדיגיטלי האינסופי, להשוות וליצור תובנות משמעותיות - המשמעות של היעדר אוריינות דיגיטלית היא בשורה עגומה לבוגר מערכת החינוך בהיבטי תמונת העתיד שלו בתעסוקה, בכלכלה ובחברה." (http://www.themarker.com/opinion/1.2464175)

מספר אירועים התרחשו החודש סביב נושא הטאבלטים:

1.      מאבק ההורים בהוד השרון נגד ההחלטה ללמוד בשכבת ה' בארבעה בתי ספר-
על טאבלטים עלו שאלות רבות: מדוע יש צורך ללמוד רק דרך טאבלטים? מדוע להפעיל לחץ דרך הילדים לקנייה? מדוע ישנה הסללה של איזה מכשיר לקנות? מדוע ההחלטה נעשית רק ע"י הרשות והוועד המרכזי ועוד? איפה שיח הורים- מורים?
משום מה תשובות בסיס לא ניתנו, ומנטרה עיקרית ניתנה- כי זה יקדם למידה משמעותית.
אל חשש, משרד החינוך הפיל אחריות על הרשות ולהיפך, והורים שחשו תחת התקפה פחדו מתוצאות של הימנעות או מרד.
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4585990,00.html
http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2479358

2.      מורים יפתחו תכנית/ מערכי שיעור ויתוגמלו, אה, הם צריכים להיות ממוחשבים- 
מדוע מערך שיעור איכותי צריך להיות ממוחשב? הרי ניתן להשתמש בהיבטים טכנולוגיים בתוך שיעור, בכלים טכנולוגיים שיקדמו את הנושא, להעלות את המערך שחלקו לא טכנולוגי לפלטפורמת שיתוף אינטרנטית ועוד.
ההיתפסות ל- ממוחשב = משמעותי, מפספס את עיקרי הדברים.
מצגת וסרטון, יפים ככל שיהיו לא יהפכו ילדים ללומדים משמעותיים, זה יכול לפתח סקרנות ראשונית, אך מה יישאר? מה יגרום להם לחקור בעצמם? מה יגרום להם לפתח ביקורת ועוד.
(ואני לא מעלה את השאלה על מי מפתח חומרים במשרד החינוך, איך זה קשור לאופק התפתחות מקצועי של מורות ועוד היבטים חשובים בהיות החינוך פרופסייה)
http://www.themarker.com/news/education/1.2409845

3.      קשב וטאבלטים/ מחשבים- הרבה פעמים קשה יותר לשמור על קשב. נכון, שכאשר משתמשים בכיתות חכמות בהן למורה יש יכולת שליטה (עולם שונה מעולם הטאבלטים) מוטת השליטה, ההתקדמות והניטור גבוהים ואפקטיביים לאין שעור.

4.      טאבלט- קל יותר ממחשב לתפעול, פחות רלוונטי ליישומים קריטיים כיום למצגות ובניית ידע, בהמשך כל האפליקציות ייתנו מענה, כולל לוורד (:

כתבו על זה מעט בכתבה זו- http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000824289

5.      ספרי לימוד- נחשו אילו ספרי לימוד נקנו ע"י רוב בתי הספר השנה.... צדקתן/ם, המתוקשבים, מפני שמשרד החינוך הנחה לעבוד באופן מתוקשב. האם הם איכותיים יותר מאחרים? לאו דווקא, אך הם מתוקשבים.
לא ארחיב על הנושא, אך יש פה בעיה.....

6.      למי עוזרים הטאבלטים, המחשבים והאפליקציות? לילדים עם קשיים. קשיי תקשורת, קשיי כתיבה, קשיים מוטיבציוניים ולימודיים.
אך פוסט זה לא עוסק בבתי ספר מיוחדים.  אני רוצה להאמין שמשרד החינוך ומנהלות בתי הספר והמתי"אות מכשירות מורות בהוראה דיפרנציאלית, בתוך הכיתות הרגילות, ונותנות ידע פדגוגי ותוכני של הוראה מותאמת גם דרך כלים טכנולוגיים פיסיים ותוכנתיים.

אני בטוחה שלמידה משמעותית מורכבת מאלמנטים רבים אותם הטאבלטים, מחשבים, אפליקציות, סירטונים, שיתופים טכנולוגיים ואחרים יכולים להעשיר ולגבות, והם:

1.      יכולת חשיבה ביקורתית.

2.      עבודה בקבוצה (אבל באמת, לא סתם לשבת בקבוצה), יש לזה מתודה ברורה של תהליכי למידה, יפורטו בפוסט קרוב).

3.      חקר ברשת, בספרים, של אנשים.

4.      הוצאת מוץ מתבן.

5.      למידת שימוש נכון בכלים טכנולוגיים.

6.      סינתיזה.

7.      רגש וקישורו.

8.      סקרנות.

9.      מוטיבציה.

כשיש אותם, הכל משמעותי יותר, וניתן לבקר את מה שפחות, אך גם להבין מדוע הוא קיים!!

צעד קריטי לאיכות ההוראה היא הכנסת נושאים אלה, איך עוסקים בהם ומיישמים אותם למסלולי הכשרת פרחי ההוראה ולהשתלמויות חובה.

מדברים על, מדברים על.... ולא עושים את.... השבוע בחינוך

קרו המון דברים השבוע בחינוך ובשוליו של החינוך, להלן התייחסות למס. מהם, עם דגש על מה לא קורה:

1. באמת? צריך לשלוח מסרונים להורים עם שנה טובה, חג שמח וכד', בכל פעם בעלות של כ-40,000 ש"ח?
תשקיעו במורות רוחב, מורות פרטניות, שיפור תכניות לימוד, תתחילו כבר עכשיו עם השקעה דיפרנציאלית בישובים שנמצאים בתחתית רשימת ההישגים, תוציאו מורות להכשרות עומק (לא הקורסים של גמולי ההשתלמות) נושאי למידה דיפרנציאלית, שילוב, חינוך הומני ועוד.

2. יוסי שריד אמר בכנס היום שרוב המורות רצו להיות משהו אחר, עורכות דין, כלכלניות, אבל....
וואלה, מגניב, זו אמירה מעצימה, איכפתית, הומנית. בכלל לא חשוב שמה שרצה לומר, כנראה, זה שהכל תלוי בהכשרת ובאיכות המורים, משנה שגם הוא עוזר להנמכת הפרופסיה במצויה במצב לא מזהיר גם ככה......

3. חינוך לשוויון וערכים- מוטו של משרד החינוך, אז למה אין לימוד משמעותי לאור יום רבין? מדוע אין רעש חיובי באתר המשרד לציון חודש זכויות הילד העולמי? האם בכדי להימנע מלעסוק במיעוטים שפה, בפליטים והמהגרים?

4. במסגרת חשיפת בזבוזי משרדי הממשלה- אנו חוזות בהפרטת המערכת בכל כך הרבה מקומות, המערכת מתחילה להיראות כשלד ולא כמערכת........


5. מורות מתחילות להתעורר-
שני אתרים קמו השבוע, אתר למיצוי זכויות למורות, שעצם הקמתו מראה כי קיים חוסר אמון או צורך עמוק בשכזה- http://www.anat.org.il/

תנועה חדשה לשינוי במערכת החינוך - תצטרפו, תשפיעו, זה העתיד של כולם- מורות מפסיקות לחנך בחינם

 https://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%A0%D7%9A-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9D/385650751587302

אולי זה בעקבות אימפוטנטיות הסתדרות המורות, אולי בגלל קיזוזי השכר באופנים שאינם על- פי חוק, אולי כי נמאס למורות להיות פרופסייה בדיכוי, שינוי מתחיל להיראות באופק, השאלה אם הוא יהפוך למציאות ולא ייעלם כערפל בוקר.

* מה היה צריך לקרות, במקום שידברו על המערכת פקידים ו"מומחים", הייתי שמחה לראות:
- מורות ששובתות עקב הקפאות וקיזוזי שכר של כ-500 מורות.
- זעקה של המפקחות על היקפי ההפרטה.
- שהעמוד ממים של מורות/ מורות לא עובדות בחינם היו מגיעים ליותר מעשרת אלפים מורות....

עוד נושאים רבים, ביניהם החינוך המקצועי, קיזוזי שכר ועוד, בפוסט מקיף בעבודה שחורה של דליה וענת:
http://www.blacklabor.org/?p=55568

הפוסט הבא שלי- איך שיעורי מחנך ביסודי שעוסקים בנושאים כבדים - אלימות, זכויות הילד, אנשים זרים והממשקים בינים- מהווים תשתית לחשיבה יצירתית וגמישה, וחינוך למטה קוגניציה, כבר מכיתה א'.

איך היה בגן? כיף...........

מכירות, מכירים את זה שאנחנו להוטות לדעת מה ואיך היה בגן, וכל מה שאומרים לנו זה "היה כיף"?
מעולה, כיף זה שגעון, מדהים ממש. זה בטוח עדיף על פני- לא יודע, לא משהו ולא רוצה גן..... אבל איזו תקשורת אנחנו יוצרים כך עם ילדינו?
מחד, אנחנו אומרים להם ספרו לנו הכל, מנסים לשתף אותם במה שעובר עלינו בעבודה/ בחיים ומקווים שערוץ התקשורת יהיה הדדי, מאידך, אנחנו די תקועים מול חומת ה"היה כיף".

ניסיתי בשבועות האחרונים מספר טקטיקות בכיתה כמחנכת מול ההורים וכאמא לילד בגן, ואני מציעה מספר המלצות קלות לביצוע;  היתרונות בהעברת מידע ובשיחות עם הילדים אינה מסתיימת בידיעה בלבד אלא יכולה להוות בסיס לשיחות מעמיקות יותר, מקום לביקורת, מרחב רגשי, העשרת שפה- דרך שימוש באלמנטים מהגן/ כיתה גם בבית, ביסוס ידע ופיתוח הקשירם חברתיים תיאורטיים או מעשיים, כגון שיחה על סיטואציות חיוביות או שליליות שקרו ולמידה מהן או הזמנת חברים חדשים וכד'.

במקביל אני מאמינה שלילדינו, בכל גיל, יש זכות לחיים חברתיים ולימודיים שאינם מעניינינו בהיבט החוויה שלהם. הם/ן זכאים לעולם אישי משל עצמם, כמובן בגבולות אי- סודיות מולנו בהיבטים חשובים (בטחון אישי, היעלבויות, שאילת שאלות פתוחה ועוד).

1. דעו מה קורה בגן/ כיתה וכך תוכלו לשאול שאלות מכוונות:
באילו ימים ומי מעביר/ה חוגים או שיעורים-
איך היה בחוג חיות? איזו חיה הביאו היום? כמה התקדמתם בחשבון? היה משהו מעניין בשיעור חברה?

2. בקשו מהגננת/ מורה (קיים ברוב המסגרות) שתעדכן מה עשו מיוחד, איזה שיר חדש למדו, או ספר מעניין קראו.
תוכלו לשיר עם הילדים או לשוחח על הספר, אולי אף לקנות אותו ולהמשיך את השיח בבית, או לתת לילד להתקדם בנושא שמעניין אותו.

3. תמונות- אומנם אנו חיות/ חיים בעולם בו אם משהו לא צולם הוא לא קיים, ויש אף אפליקציות מיוחדות לגנים (כן, כן), אבל מס. תמונות מצומצם בשבוע יכול לשפוך אור על התרחשויות בכיתה, גם חברתיות- תמונה של עבודה קבוצתית, משחק דמיון, פעילות בהפסקה ועוד.
שיתוף של חוויה מהנה יכולה להיות גם פתח לתחביב משותף עם ההורים גם אחר הצהריים.

4. יצרו ערוץ הדדי- אם הילדים יהיו חלק מהשיחות ולא יחושו תחת חקירה יש סיכוי שהם ישתפו יותר.

והעיקר, שימשיך להיות כיף (:

חיבור וחיסור מאוזן ומאונך עד מאה, או למה מאוזן

מכיון שאנו נכנסות ללמד חיבור וחיסור עד 100 החלטתי להבין מדוע תופסים את החיבור במאונך כטכני ואת המאוזן כדורש חשיבה, להלן התובנות, אשר לקח לי זמן לגלותן, ולצערי הסיבה העיקרית לויכוח על מאונך ומאוזן נובעת מתחושה שרוב הילדים מגיעים ללימוד חיבור במאונך ללא הפנמת המשמעות......,

אז:

כאשר מלמדים מספרים ותרגילים עד 100 להלן שלבי העבודה הנכונים שיבטיחו שהילדים יגיעו מוכנים ברמת ההבנה לתרגילי החיבור עצמם:

1.      הבנת מבנה המספר, הייצוג המספרי, פוזיציה- מיקום העשרות והאחדות.
עם ילדים מתקשים נעבור את כל הרצף של- ייצוג מילולי, כמותי- מוחשי וציור וסימלי- המספר עצמו.

2.      משמעות סידורית- מה בא אחרי מה.

3.      משמעות כמותית- גדול מ... קטן מ... שווה ל....

4.      לפני המעבר לתרגילים עצמם נוודא שהילדים זוכרים את שבירת העשרת, שהתרגילים עד 20 ידועים (עדיף בע"פ כבסיס מתמטי ברור וכיסוד לאסטרטגיות השונות).

ואז, מגיעים לחיבור ולהלן הסיבות לעבודה במאוזן:

1.      בערוץ השמיעתי העשרות נאמרות לפני האחדות, ולכן הגיוני יותר לעבוד לפי כתיבת המספר ואז לפי החיבורים- קודם עשרות ואז אחדות (יתרון על פני העשרת השנייה שמבלבלת ילדים מתקשים).

2.      ההפרדה בין העשרות כיחידות שלמות והוספת היחידות שבונות מס. חדש, לרוב עם המרה- הגיוני יותר בהיבט הקוגניטיבי.

3.      התרגיל במאוזן מתקדם בשלבים-
47+26=(40+20)+(7+6)= 60+13= 73
למתקשים ניתן לפרק גם את ה- 7+6 לתת פירוק עם השלמה ל-10:
(7+6)=(7+3)+3=13

4.      לילדים קל יותר לייצר אסטרטגיות שונות ולא אחת יחידה.

5.      לעומת עבודה טכנית במאונך, שעלולה לסבך ילדים עם כתיבת השארית, יש עבודה שהופכת לאינטואיטיבית.

ילדים מתקשים-

נלמד עם ציור ולוח אבקוס תוך דגש משמעותי על פוזיציה והבנה, ואם קל יותר נעבירם למאונך ונוודא פוזיציה נכונה.

(תודה לד"ר ליאורה קרפ- גבעון ולד"ר מירב רוזן)

מחשבות קטנות מהכיתה שלי

זו שנתי השנייה כמחנכת. אני מחנכת של כיתה ב', שהייתה כיתתי גם בשנה שעברה. אני לומדת איתם דברים רבים והם מלמדים אותי המון, על חינוך, על ילדים, על ילדות, על זהות, על חשיבה, על עצמי.
המסע אותו אני עוברת בזכותם, בזכות ראייתם את הדברים, בזכות השיח שנוצר בכיתה הינו מסע מרתק, בעיקר משום שהגעתי אליו אחרי שנים רבות של נסיון בין-דיסיפלינארי עצום, מתוך רצון לברר האם זה המקום, זו הפרופסייה, בה אוכל לצמוח, להצמיח ולשנות.

בשבוע האחרון מאז חזרנו מחופשת סוכות קרו מספר דברים, שבעיניי שווה להעלותם על הכתב:

1. ביום ראשון ניהלנו שיחה על האווירה הרצויה בכיתה. על אמנת הכיתה, על הרצון להמשיך וללמוד דרך חקר, משחקים, שאילת שאלות, רפלקסיה עצמית (אנחנו קוראים לזה בכיתה- סרגל אחריות ומד למידה, פירוט בפוסט אחר) ועל הציפיות שלי מהם.
כאשר שאלתי אותם מהם הציפיות שלהן/ם ממני, מהשנה, מהלימודים.
הם ענו תשובות מגוונות, ואז אחד הילדים שאל אותי האם מה שחשוב לי חשוב גם למורות האחרות. אני מודה שהשאלה תפסה אותי לשניות של מחשבה, בכל זאת, כיתה ב', ועניתי לו ולכיתה כולה שכל מורה היא שונה, והיא מחנכת, אחרת. הדרכים צריכות להתאים למורה ולסוג הכיתה.
לאחר כרבע שעה של שיחה כיתתית על הנושא הרגשתי שמחה שהכיתה חושבת על המציאות בבית הספר שמעבר לחשבון, שפה, מולדת וכו', ובנוסף את האתגר שהשנה צופנת בחובה.

2. יצירתיות וגמישות מחשבתית- פעם בשבוע אני מעבירה לכיתה מפגש תנועה. יש בו אלמנטים שונים, משחקים מגניבים, אתגרים שונים והמון שיתופי פעולה. כחלק מחלומי להטמיע בהם שהשונות ביניהם מעולה וחייבת להישמר, לצד מיומנויות אחרות, החלטתי לאפשר, לקלף וללטש את הייחודיות והמחשבה היצירתית דרך משחקים בהם אני נותנת הוראה פתוחה וכל אחת/ד בוחרים איך לפעול.

מדהים היה לראות איך הוראה: "עיברו את החישוק איך שאתם רוצים" (כאשר החישוק 40 ס"מ באוויר) גרם לכל אחד לעבור בצורה זהה/ שונה/ ייחודית ממי שלפניו.

השוני בין כיתה א' ל-ב' בחופשיות עצום. המודעות בב' למה יגידו, איך הוא עשה, זה מביך ועוד פוגמת ביצירתיות, בדברים קטנים כמו לעבור חישוק ובדברים לימודיים כמו מה את/ה חושבים על.....

לקחתי משימה זו לחודשיים הקרובים.

3. מבחן מחוננים-

השבוע התקיים בארץ, לכל כיתות ב' מבחן ראשון למציאת מחוננים.

ילדים שזה עתה התחילו את כיתה ב' ולא נבחנו באמת עד כה, מתמודדים עם מבחן מעט קשה, מאוד ארוך ואף מלחיץ.

הורים מסוימים ביקשו שילדיהם לא יעשו אותו, מתוך אמונה שאין זה נכון לבחון למחוננות בגיל זה.

מס. הורים, שאולי היו צריכים לבקש שילדם/תם לא ישתתפו לא ביקשו, אולי רוצים להיות מופתעים.

הילדים עצמם ואני ערכנו מספר שיחות על הנושא- על כך שאין במבחן אמירה עליהם אלא רק על דברים מסוימים שהוא בודק, שמבחנים ניתן לעשות מס. פעמים, שמי שבחר לא לעשותו בחר בחירה חופשית וזה דבר נפלא ועוד.

ועם זאת, מי שהתקשה חש תחושות קשות.

בתום המבחן ילדים שונים הביעו חוסר רצון (גם כאלה שהצליחו), אמרו שהם נהנים ללמוד ולהתקדם, אך אין להם רצון להיות "מצטיינים", הם יסתפקו במצוינות בכיתה.

ואני תוהה, הרי מי שמחונן יאותר בהמשך, כך או כך.

את הכסף והשעות ניתן להשקיע בכל כך הרבה דברים........

ומה מקומה של המערכת בהכוונת הורים, בעיקר כאלה שלא מבינים, לא רוצים לראות, שזה רק מלחיץ את הילד/ה?

איפה אנחנו מול ההורים?

איפה אנחנו מול הילדים?

אתם צוחקים עליי? השבוע בחינוך..............

תחושות שונות של החמצה היכו בי השבוע, ולא, אני לא מאמינה שמערכת צריכה להתרסק בכדי לעבור שינוי; לצערי מערוכת שמתרסקות, פעמים רבות ממסיכות לדשדש.
להלן דברים שדורשים, לדעתי תשומת לב:

1. משרד החינוך ושי פירון מדברים על שונות, קבלה ועוד, בפועל סגן שר החינוך מתנהג כמו דמגוג שאינו בתפקיד ממשלתי הנושא באיזו שהיא אחריות. אני יודעת שמושג האחריות מעורפל מאוד בממשל הישראלי  וגם במערכת החינוך, וכולם זורקים אותה כמו גחל לוהט אל מישהו אחר, אך יש פה חציית גבול, או שאולי התגלות אמת במערומיה.
כאשר סגן השר מפרסם בעמוד בפייסבוק שלה עלבון כלפי נערה מוסלמית שחטאה העיקרי הוא בהיותה מוסלמית, כלפי לונדון שחטאה העיקרי הוא היותה פלורליסטית, רחמנא לצלן, הוא מפספס את עקרון הדמוקרטיה והרב תרבותיות.
חוסר הגינוי של פירון מאפשרת את עמדותיו, ומסמלת לאזרחי המדינה שאי קבלת האחר, התקפות לא רלוונטיות במסווה של חרדה כללית וגזענות הן ההתנהגות הנורמטיבית.

2. בהמשך לזה, האגודה לזכויות האזרח דורשת משר החינוך לפעול למיגור הגזענות.
איך ניתן לדרוש ממנו לפעול למיגור הגזענות כאשר האתר של משרדו מייצג חד מימדיות תרבותית, מורותיו ומוריו לא עוברים הכשרות איכותיות בנושא, והוא תומך בגזענות במשרדו?

3. הפערים בחינוך עצומים, ועם זאת, בית ג'אן מככבת בזכות מנהל וצוות הראויים למחמאות ותשואות, הם לא וויתרו ולא יוותרו על אף ילד.
במערכת בה מקדשים בתי ספר ייחודים, פותחים בתי ספר פרטיים, מעודדים כניסת עמותות- ובהן המטרידה ביותר, בעיניי, "הכל חינוך" (ראו פירוט מעולה בעבודה עברית- http://www.blacklabor.org/?p=55476) צריך להפוך את בתי הספר המיוחדים לנורמה.
ברגע שהם יהיו נורמה, בה רואים כל תלמיד/ה, לא מאפשרים ללקויות אמיתיות או מומצאות לתייג את הילד/ה ועוזרים לו להיפטר מהן/ם במקום לקבל פטורים והקלות, בעיקר, אז נראה שינוי.
אי אפשר להמשיך עם הפרטת המערכת מחד, התמוגגות מפינות חמד וקבלת המצב בעשרות בתי ספר, בעיקר בפריפריות העירוניות והארציות.

4. כנס : "משנאת הזר לקבלת האחר"
האקדמיה הלאומית למדעים (??) יזמה כנס, שנראה מעניין מאוד.
לצערי הוא היה פתוח למוזמנים בלבד.
אל תתרגשו- מורות לא ידעו על קיומו, וגם אם כן, לא הוזמנו.........
התכנית נראית מרתקת, מאוד אקדמית- http://www.academy.ac.il/asp/events/events_details.asp?event_id=287
אבל באמת, נראה למישהי/ו שפוליטיקאים שלא מתנגדים להתנהלות מול מהגרי העבודה, פליטים, מבקשי מקלט ואחרים באמת יכול לדבר שם ואנו נאמין לו, על קבלת האחר?
האם במדינה בה החינוך, שהינו האינטגרטור הרחב ביותר, לא "מערבב" יהוידם וערבים, חילונים ודתיים ועוד ניתן לומר באמת כי אנו מיישמים את קבלת האחר?
אל תלכו רחוק, ראו מה קורה לילדים האתיופים באיילת השחר.

5. להלן פוסט מ"עבודה שחורה" שמרכז כל מה שקרה בחינוך השבוע, מעולה:
http://www.blacklabor.org/?p=55473

שני מורים, שינוי ומורות (השבוע במערכת החינוך)

הצעה חדשה ומרגשת, לבטח משמעותית, פורסמה השבוע בעיתונות, כחלק מה"מלחמה" (אני אוהבת טרמינולוגיה צבאית בהקשרים הגיוניים) בצפיפות בכיתות.
ההצעה, אשר גובשה, גם, על- ידי אייל רם (לשעבר ראש המכון לחינוך דמוקרטי בסימנר הקיבוצים) אשר מנהל כיום כראש מינהל עובדי ההוראה במשרד החינוך, מדבר על שינוי תכנית הלימודים של סטודנטים להוראה- דחיסת הלימוידם בשנתיים ועבודה כסטאז'ר בכיתה עם מורה וותיקה בשנה השלישית.

לא אתחיל לדבר על העובדה שאין תקציב לרעיון הזה, אתמקד בארבע נקודות חשובות מהותיות, ואביא שתי שעות תומכות שפורסמו גם הן השבוע ב"הארץ".

1. הכשרת סטודנטים להוראה-
במדינה בה הכשרת הסטודנטים הינה כה דיפרנציאלית- מצטיינים, דמוקרטיים, הומניים, אומנותיים, הבעתיים וכו' הבעיה אינה טמונה במגוון החינוכי, אלא ברמות איכות שונות, לעיתים מהותיות; ובעובדה כי בתום שלוש שנים, או ארבע אם נכלול את הסטאז'- שאינו באמת סטאז' מכיוון שכמות החניכה זניחה יחסית, והמורות עומדות לבדן מול כיתה, הסטודנטיות יוצאות לשטח ללא מיומנויות חשובות לניהול כיתה, תכנון שנה, יצירת תהליכי למידה משמעותיים אמיתיים ובעיקר יכולת חשיבה ביקורתית ליצירת שינוי.
הן יוצאות מורות ולא נשות חינוך.
מהתכניות המעטות המכוונות לכך יוצאים חלק ניכר מהסטודנטים לבתי ספר מיוחדים, המתאימים יותר לכישוריהם שנלמדו באופן ייחודי (!!) ולכן לא מעשירים את רוב המערכת.

יש להעלות את הרמה, לשנות את תכנית הלימודים ולהופכה רלוונטית לאופי הילדים, לשונות הנדרשת, ליצירתיות, ולהעז לעצב אנשי חינוך בעלי אומץ. רק אם נכוון גבוה תיווצר הקדמות.

2. שתי מורות בכיתה, או כפי שכתוב בכותרת "שני מורים בכיתה"-
על מנת שחונך יחנוך את חניכו יש צורך בזמן, ולמעלה מזה, יש צורך במיומנויות חניכה ומיומנויות של train the trainer, דהיינו יכולת לקחת חניך- סטודנט, סטאז'ר, אחר, ולהובילו מנקודה א' ל-ב' תוך הצבת דרישות ויעדים ויצירת שיח רציני, מפרק ומרכיב על התהליך.
מיומנות של חניכה הינה מיומנות נלמדת, ויש א/נשים שהינם מאסטרים  בחניכה ולא בכדי. אין הדבר דומה להוראה רגילה, ואין הוא יכול להתבצע ללא שיתוף פעולה מלא של בית הספר- הסמינר/ אוניברסיטה- הסטודנט, מצב שדורש זמן ומשאבי פיתוח (משאבים פשוטים ברמת פיתוחם, אך קשים ליישום ברמת הבירוקרטיה וההסכמות הסין מוסדיות.
בנושא זה כתב לעניין ד"ר אריה קיזל:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2452429

3. הצפיפות בכיתות-
מטרת התכנית היא לעזור בניהול כיתה גדולה, להלן השאלות:
- לאן יתפצלו התלמידים? אין מספיק מרחבים/ כיתות בבתי הספר.
- איך הסטאז'רית תלמד? האם באותה רמה של המחנכת הרגילה?
- מיומנויות ניהול כיתה הן אבן יסוד הכרחית שאינה נלמדת בכל תכנית להכשרת מורות/ים- מתן ידע זה יפתור בעיות רבות, בין אם בכיתה של 15 ובים אם בכיתה של 40.
- הצפיפות לדעתי, היא תירוץ, היא משנית בחשיבותה לאיכות ההוראה, איכות התכנים והגמישות באיך ללמד הנובעת גם מהמבנים, גם מהידע וגם מכמות הילדים.
אך, כפי שכתב יוסי קליין, קל יותר להיתפס לכמות מאשר לאיכות:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2365062

4. שינוי, שינוי-
מערכת החינוך, הסמוכה על עמותות לתפקודה רוצה לייצר שינוי גם דרך תכניות ייחודיות,
אך נדמה ששכחו לחשוב על ההיבטים הארגוניים- חברתיים של התכניות ועל סאב- טקסטים שלהן:
- למורות אין אופקי קידום או פיתוח אינהרנטיים ידועים, ולפתע מגיעים בוגרי תכניות ייחודיות (למשל "חותם") שאמורים להיות חוד החנית ולהגיע לניהול, מה קורה עם אילו שנמצאות במערכת?
- בוגרי תכניות מצופים/ מתחייבים להישאר במערכת שנתיים ומקבלות/ים תמריצים כלכליים, מדוע מורות חדשות שעברו הסבה, על חשבונן וללא תכנית לא תקבלנה תמריצים?
אם תהיתם כמות העזיבה אחרי שלוש שנים היא גבוהה....

* מנסיוני, כבוגרת תואר בחינוך מיוחד, אינני זכאית לסיוע בהסבה, כך זה גם ב"חותם" ובתכניות אחרות, איך זה הגיוני?
לינק לפירוט על חותם- http://www.themarker.com/markerweek/1.1654075


שינוי לא יוצרים מבחוץ פנימה, וודאי שלא במערכות גדולות, כל סטודנט שנה שנייה לסוציולוגיה יאמר לכן/ם זאת. יש לייצר שינוי דו- כיווני מטה- מעלה ומעלה- מטה, אם לא, הכל יישאר כסיסמאות ריקות, ובכל שנה עשרות פרויקטים ייחודיים, מרגשים ומשמעותיים יונחו לפתחנו והמערכת תיקפא או תידרדר.



תכנית משרד החינוך:
http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2452984

מערכת החינוך בתקשורת השבוע

מערכת החינוך קיבלה זמן מסך אינטרנטי רב השבוע, ולאו דווקא לטובה:

1. המינהלת לזהות יהודית תיכנס לבתי הספר.
לא שאני מתנגדת לחינוך על בסיס ערכים יהודיים, אבל בחברה  כה מקוטבת ולא שיוויונית, בין אם בתוך ההגמוניה היהודית ובין אם בין הקבוצות הדתיות והתרבותיות השונות הייתי מצפה לפני נקודת שבר להכניס יותר תכניות של שיוויון, זכויות אדם, חינוך לפלורליזם ולרב תרבותיות.
בנוסף, כל ההתנהלות של המינהלת הזו, מתבצעת ללא שקיפות ובהחבא, נקודה אשר מלחיצה את הציבור החילוני במדינה, ואולי אף בצדק.
שכן כאשר באים לחנך ילדים על ה"משפחה היהודית", וחלקם ילדים למשפחות גרושות, חד הוריות, חד מיניות ועוד, איך הם יחושו בכיתה? איך הנושא יתכתב עם אורח החיים, השיח היומיומי?
איפה המורות בסיפור הזה?
גוף פרטי יעביר זאת (הסבר מפורט ולא הגיוני כלל מצוי בלינק זה: http://www.themarker.com/news/education/1.2450481) והמורות שלא מכירות את המערכים לפני, ולעיתים אף תוך כדי מודרות מהתהליך.

אבל רגע, מה התהליך? הכל מעומעם.
נדמה שיש המון תכניות במקום העמקה בתכניות קיימות.
כפי שאמרו מספר מורות וותיקות: "בכל שנה נוחתות עלינו אינספור תכניות, הן תעלמנה בסוף השנה, או שינו שם וצורה....."; כנראה שזה לא המתכון להצלחה.

2. מיקור חוץ, מיקור חוץ:

א. 11 מיליארד שקל בשנה נכנסים לכיסיי עמותות עבור תוכן בבתי הספר.
להלן חמש הנקודות הקריטיות בעיניי:
* בתי ספר ייחודיים/ פרטיים באישור המשרד, מספרם עולה כל שנה.
* תכניות העשרה אשר באות על חשבון התמקצעות של מורות.
* חברות שכותבות עבור המשרד תכניות ייחודיות, מבחנים, הערכה ועוד- יש הון אנושי עצום למשרד- המורות והמנהלות; נכון, לא כולן, אבל חלק משמעותי מסוגל להתקדם לפיתוח, קידום יוזמות ועוד.
ניתן לפתוח אגף שיעסוק בתחומים אלה אל מנת שהידע יישאר של המשרד, יהיה פתוח לכולן, בכל בית ספר, בכל עיר וכפר.
יש משהו נכון יותר בהחזרת הון לעובדות של הפרופסייה ולפיתוחן.
בינינו, התגמול הכספי עם השנים נמוך יחסית, וההתקדמות במערכת לרוב המורות הינה מינורית (אין לאן, אין תכנון קריירה ועוד), והתקדמות מקצועית תשפר את מצב הפרופסיה ואת המוטיבציה ואיכות המורות והצוותים.
* מורות קבלן- אין לי מה להוסיף.
* חברות חיצוניות שמשקיעות בבתי הספר מחד (חלק ניכר מהן בבתי ספר מקצועיים), לצד סגירת בתי ספר מקצועיים במדינה בה יש צורך עצום בבתי ספר מקצועיים טובים, ולא רק של "אורט".

ב. על מנת להחזיק את חברות מיקור החוץ שמחליפות את האחיות בבתי הספר- המדינה משקיעה עוד כסף (שאמור היה להיחסך); ועוד לא דובר על מחסור בדמות בטוחה, עימה נבנה קשר אישי, שהחדר שלה הוא מקום מפלט כשכואב, כשכואב בכאילו.
המקורות:

http://www.themarker.com/news/education/1.2450481

http://www.themarker.com/news/education/1.2450395

ג. בית ספר "רמז"- תשפטו בעצמכן.
אותי לא עוזבות המחשבות על איך והאם היה ניתן לעשות זאת בלי גופים פרטיים, מה קורה בפריפריה, מה יקרה שחברות תסיימנה את הליווי (על אף בטחון המנהלת שיהיה בסדר) ומשפט שאמרה המנהלת- שבכל בי"ס טוב התלמידים מצליחים בעזרת מורות פרטיות..........
http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2448400

אי תפיסת הפרופסייה את עצמה, ולמה, לצערי, ליידי גלובס פיספסו

התאכזבתי השבוע משני ארגונים שאני מאוד מעריכה:

ליידי גלובס ו"אסיפת הורים" (סיעה בעיריית תל- אביב);

ליידי גלובס (מגזין שאני מעריכה מאוד) פירסם את רשימת 50 המשפיעות שלו, וראו איזה פלא כל הנשים עובדות בפרופסיות גבריות- תעשיות ביטחוניות, בנקים, כלכלה ותקשורת. ישנם גם שלושה עמודים של תרבות- מסך- פוליטיקה (מתוך כ-200 עמודי מגזין).

מה אמורה לחשוב כל אישה שאינה קשורה לפרופסיות אלה? אין  נשים מחוללות שינוי והשפעה בפרופסיות אחרות? בחינוך? ברווחה? במאבקים ציבוריים? נכון הדבר שבשנים עברו גם זוכות פרס נובל היו שם, אך הן לא דוגמא אמיתית, הן הקפיצה בפרבולה.

הבעיה עם מגזין נשים, איכותי שפונה לנשים ולגברים, שמתעלם ממגזרים שלמים של תעסוקה והשפעה, אומר בעצם, ללא מילים, שאם אינך שחקנית במגרש הגברי אין לך יכולת השפעה. ואולי, במדינת ישראל, אין נשים משפיעות במגזרים הנשיים המובהקים? אולי באמת, בעיקר גברים מובילים גם את הפרופסיות הללו תוך כדי הנמכת הנשים ושעתוק המצב?

הבנייה של זהות, כפי שכותבת ורד רמון- ריבלין (העורכת הנפלאה של ליידי גלובס) לא יתבצע אם יראו תמיד את הנשים ש"פרצו" למעוזי הגבריות, למעוזי ניהול כלכליים- פוליטיים, אלא בד בבד עם נשים שמשנות כללי משחק לא מעצם היותן "שם" אלא משום שהן פועלות אחרת.

"אסיפת הורים", הגדילה עשות וקראה לאבות להצטרף למאבק לתוספת סייעת שלישית בגני טרום חובה, משום שהעירייה מתייחסת למאבק כאל "מאבק של נשים היסטריות". באמת? אם הגברים יצטרפו זה מה שיעזור? הבלבול מתחיל בחוסר ההבנה שמה שצריך לקרות הוא שכל הגננות וכל הסייעות לא תופענה יום אחד לעבודה, שכל האמהות (וגם אבות שרוצים כמובן) יעשו מעשה.
אבל לקרוא לגבר בכדי שלא יקראו לנו נשים היסטריות? זה כל- כך תחילת המאה ה-19 (דרך אגב, כנראה שה"היסטריה הנשית" הצליחה להשיג סייעת שלישית לשנה זו, וכעת עובדות במרץ על הסדרת הנושא להמשך).

הבעיה, אותה גילו כנראה גם נשות "אסיפת הורים" שגננות וסייעות מפחדות, זאת המילה, ולכן הסיכוי שהן תמחינה נמוך, נמוך מאוד.

כאשר מקרים כאלו, מתרחשים על ידי גופים נשיים מובהקים, עם אג'נדה ברורה וחזקה, אין פלא שפרופסיות נשיות לא מוצאות את נקודת הפריצה מעלה, בהיבטי חוזקן ויכולות השפעתן. אישית, לדעתי, מערכת החינוך צריכה לחשוב איזה שינוי היא רוצה לייצר כמעוז נשי, ולחתור לכך, על אף המגבלות:

כתבתי בפוסט לפני כחודש על תפיסת המורות את עצמן: http://murkav.blogspot.co.il/

וב"הארץ" העלו בערב החג כתבה מעולה על פרופסיית ההוראה בארה"ב ובתוכה מובאות דעות המראות כי המורות עצמן נתפסות בעיני עצמן כחלשות, כקורבנות המתפקדות תחת ה"מערכת"; גורמים המשפיעים על כוחן ויכולתן לחולל שינוי: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2442695

מעמד הבנות- נשים בבתי הספר, לבוש ושיעורי התעמלות

בתי הספר בישראל הינם ממלכתיים, ממלכתיים- דתיים או דתיים או חרדיים.

אם נתייחס לעובדה שאנו חיות וחיים בשנת 2014, והשיוייון הינו ערך יסוד במדינה היהודית בה אנו חיים שני המקרים המתרחשים בארץ, בבתי ספר ממלכתיים, בימים אילו לא היו צריכים להתרחש. תוסיפו לכך את העובדה שמשרד החינוך טוען כי נושא דימוי גוף, עידוד ספורט לנשים (עממי ותחרותי) ושיח של זכויות ושיוויון אמור להתקיים בבתי הספר, לפי חזון משרד החינוך ולאור התכניות המוצגות באתריו.

ב"תלמה ילין" הוחלט לבטל שיעורי ספורט משותפים, ולהתאים את בית הספר לחוזר משרד החינוך..... (חוזר שקיים כבר 15 שנה), ובבתי ספר רבים אסור לבנות ללבוש מכנסיים קצרים "מדי". ובכדי שלא תחשבו שאני מתירנית מדי, גם אני חושבת שאם רואים למישהי את הישבן- זה לא לעניין, אך מכנס קצר אין בו משום הזניית הגוף.

הקשר והבעיה בשני המקרים מתחלק לארבעה חלקים:

1.      אין התכתבות עם החיים האמיתיים מחוץ לבית הספר.

2.      האיסורים עומדים בניגוד לתפיסות חינוך רחבות של בחירה, חופש ביטוי, דימוי גוף, מרחב פרטי.

3.      הם ומונעים מחרדה בה בנים ייפגעו בבנות או שבנות נמדדות בשל היותן בנות או בשל לבושן, ולא בשל התנהגותן ומעשיהן.

4.      חוסר היכולת של המערכת להתמודד עם בעיות אמיתיות, כגון- הטרדות מיניות, יחסים בין בנים לבנות ועוד בכלים חינוכיים, מה שמעביר את המערכת לשימוש בחוקים שקל לאכוף.

המעניין הוא שמובילי המחאות הם התלמידים שמוחים על היחס.

ולמעלה מזה- מדוע נושאים אלו לא עולים לכותרות והופכים לדיון ציבורי רחב? אלו נושאים חשובים, שמשפיעים על הנוער היום, ומחר על החברה כולה.

להרחבה על הנושאים:

מכנסיים קצרים:

http://www.haaretz.co.il/gallery/kids/.premium-1.2442225

שיעורי התעמלות משותפים, בנים ובנות (רחמנא לצלן) בתלמה ילין:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4570939,00.html