יום שבת, 4 באוקטובר 2014

אי תפיסת הפרופסייה את עצמה, ולמה, לצערי, ליידי גלובס פיספסו

התאכזבתי השבוע משני ארגונים שאני מאוד מעריכה:
ליידי גלובס ו"אסיפת הורים" (סיעה בעיריית תל- אביב);
ליידי גלובס (מגזין שאני מעריכה מאוד) פירסם את רשימת 50 המשפיעות שלו, וראו איזה פלא כל הנשים עובדות בפרופסיות גבריות- תעשיות ביטחוניות, בנקים, כלכלה ותקשורת. ישנם גם שלושה עמודים של תרבות- מסך- פוליטיקה (מתוך כ-200 עמודי מגזין).
מה אמורה לחשוב כל אישה שאינה קשורה לפרופסיות אלה? אין  נשים מחוללות שינוי והשפעה בפרופסיות אחרות? בחינוך? ברווחה? במאבקים ציבוריים? נכון הדבר שבשנים עברו גם זוכות פרס נובל היו שם, אך הן לא דוגמא אמיתית, הן הקפיצה בפרבולה.
הבעיה עם מגזין נשים, איכותי שפונה לנשים ולגברים, שמתעלם ממגזרים שלמים של תעסוקה והשפעה, אומר בעצם, ללא מילים, שאם אינך שחקנית במגרש הגברי אין לך יכולת השפעה. ואולי, במדינת ישראל, אין נשים משפיעות במגזרים הנשיים המובהקים? אולי באמת, בעיקר גברים מובילים גם את הפרופסיות הללו תוך כדי הנמכת הנשים ושעתוק המצב?

הבנייה של זהות, כפי שכותבת ורד רמון- ריבלין (העורכת הנפלאה של ליידי גלובס) לא יתבצע אם יראו תמיד את הנשים ש"פרצו" למעוזי הגבריות, למעוזי ניהול כלכליים- פוליטיים, אלא בד בבד עם נשים שמשנות כללי משחק לא מעצם היותן "שם" אלא משום שהן פועלות אחרת.

"אסיפת הורים", הגדילה עשות וקראה לאבות להצטרף למאבק לתוספת סייעת שלישית בגני טרום חובה, משום שהעירייה מתייחסת למאבק כאל "מאבק של נשים היסטריות". באמת? אם הגברים יצטרפו זה מה שיעזור? הבלבול מתחיל בחוסר ההבנה שמה שצריך לקרות הוא שכל הגננות וכל הסייעות לא תופענה יום אחד לעבודה, שכל האמהות (וגם אבות שרוצים כמובן) יעשו מעשה.
אבל לקרוא לגבר בכדי שלא יקראו לנו נשים היסטריות? זה כל- כך תחילת המאה ה-19 (דרך אגב, כנראה שה"היסטריה הנשית" הצליחה להשיג סייעת שלישית לשנה זו, וכעת עובדות במרץ על הסדרת הנושא להמשך).
הבעיה, אותה גילו כנראה גם נשות "אסיפת הורים" שגננות וסייעות מפחדות, זאת המילה, ולכן הסיכוי שהן תמחינה נמוך, נמוך מאוד.
כאשר מקרים כאלו, מתרחשים על ידי גופים נשיים מובהקים, עם אג'נדה ברורה וחזקה, אין פלא שפרופסיות נשיות לא מוצאות את נקודת הפריצה מעלה, בהיבטי חוזקן ויכולות השפעתן. אישית, לדעתי, מערכת החינוך צריכה לחשוב איזה שינוי היא רוצה לייצר כמעוז נשי, ולחתור לכך, על אף המגבלות:
כתבתי בפוסט לפני כחודש על תפיסת המורות את עצמן: http://murkav.blogspot.co.il/
וב"הארץ" העלו בערב החג כתבה מעולה על פרופסיית ההוראה בארה"ב ובתוכה מובאות דעות המראות כי המורות עצמן נתפסות בעיני עצמן כחלשות, כקורבנות המתפקדות תחת ה"מערכת"; גורמים המשפיעים על כוחן ויכולתן לחולל שינוי: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2442695


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה