דמיינו לעצבכם עולם קטן שמורכב משלושים ושישה ילדים ומורה. העולם הזה הוא עולם אשר מלא בדעות, בחינוך, בתרבות, במחשבות, ברצונות, ברגשות, בתסכולים, בהצלחות ועוד ועוד של כל מי שנכנס/ה אליו וחי בו. העולם הזה מתחיל להתעצב בכיתה א' (ויש שיאמרו שעוד לפני) וביכולתו לייצר נורמות של התנהגות מקובלת והתנהגות שאינה מתקבלת בשום פנים ואופן.
כאשר חשבתי לעצמי על פוסט בו אפרוש לפני קוראי הבלוג את תפיסתי החברתית- חינוכית לקבלת האחר/ השונה/ "כל מי שאינו אני" דמיינתי איך אכתוב על התהליך שאני מעבירה ועוברת בו עם הכיתה שלי, עם 36 הילדים שכל אחת ואחד מהם הם עולם ואישיות בפני עצמו. תהליך שכל שלב בו מעוצב ומתעצב יחד איתם ברפלקסיה ועיבוד של התייחסות את כל מי ש"אינו אני" דרך החוויה שלהם והתפיסה שלהם מה ראוי ומה אינו.
עבודה רצינית על קבלת האחר, התייחסות בכבוד לחבר ולמי שאינו חבר אלא רק חבר לספסל הלימודים, יצירת מרחב לימודי- רגשי מכיל, בניית נורמות התנהגות מבוססות הבנה היא תהליך רב כיווני ורב שלבי; בחלקו הוא טכני וברובו הוא עבודה סיזיפית יומיומית. מי שחושב/ת שלדבר פעם בשבוע או בחודש בשעת חינוך על ערכים ונורמות זה מספיק טועה. יש לשזור את הציפיות ולהראות התנהגות תואמת בכל שיעור, בכל הפסקה. לחזק כל התנהגות חיובית (עזרה לחבר, קבלה, מתן מחמאה, פרגון ועוד) ולשלול על הסף התנהגות לא רצויה- אך לא בכעס וחרון אלא דרך שיח והבנה.
נכון, זה קשה, דורש המון אנרגיה ובעיקר מתסכל כאשר מועדים.
נכון, זה דורש מאשת/ איש החינוך להאמין שהזכויות שוות לכל ואין להפלות בין זה לזה.
נכון, זה דורש אמונה וידיעה שמה שנוטעים היום ילווה את הילדים האלה קדימה להיותם בוגרים המבחינים בין טוב לרע; ילדים ובוגרים שלא מתביישים לומר למישהו להפסיק, שלא חוששים להציב מראה וביקורת- אחד בפני השני וגם מול המורה- ויודעים לעשות זאת בחברות ובתמיכה.
ובשבוע בו יש בי המון עצב על המהגרים והפליטים והיחס המדיני אליהם, עם הפלת החוק המשווה זכויות נשים עובדות לגברים, עם הדיון על זכויות המשפחות הלא "מסורתיות", האונס "לכאורה" שמעורר דיון על שיעורי החינוך המיני בבתי הספר (ושוכח שהאונס היה רק חלק מנורמות חולות- לאיים, לצלם, להתייחס לנערה כאל מוצר...) ועוד, אני חושבת ששכחנו להתייחס לאנשים באשר הם אנשים, וחוסר היכולת הבסיס הזה, והעדפת ההתבוננות והגזירות דרך הקבוצות והחלוקות הסמנטיות יובילו לעוד הרבה חטאים בדרך.
אז אולי, בין כתיבת אמנת כיתה ואמנת ספורט, לשיעורים וספרים ומשימות דמיון על חברות וכבוד בדדי, רגשות ותפיסות, שיתוף ההורים בתהליך ורתימתם האמיתית ולא רק ביידוע, אלא בחוזה שבעל פה לנהוג במרחב הבית ספרי, אולי גם הילדים יבינו שאנשים הם אנשים כמותם; (פירוט על התהליך בכיתה- בפוסט נפרד).
אי אפשר "להחליט עליהם", צריך לכבד אותם, בנות ובנים שווים, ישראלים יהודים וישראלים ערבים- שווים, לילדים מכל סוג ומין שנולדו פה או במדינה מתפרקת יש את אותן הזכויות לאהבה וכבוד.
אולי.
כאשר חשבתי לעצמי על פוסט בו אפרוש לפני קוראי הבלוג את תפיסתי החברתית- חינוכית לקבלת האחר/ השונה/ "כל מי שאינו אני" דמיינתי איך אכתוב על התהליך שאני מעבירה ועוברת בו עם הכיתה שלי, עם 36 הילדים שכל אחת ואחד מהם הם עולם ואישיות בפני עצמו. תהליך שכל שלב בו מעוצב ומתעצב יחד איתם ברפלקסיה ועיבוד של התייחסות את כל מי ש"אינו אני" דרך החוויה שלהם והתפיסה שלהם מה ראוי ומה אינו.
עבודה רצינית על קבלת האחר, התייחסות בכבוד לחבר ולמי שאינו חבר אלא רק חבר לספסל הלימודים, יצירת מרחב לימודי- רגשי מכיל, בניית נורמות התנהגות מבוססות הבנה היא תהליך רב כיווני ורב שלבי; בחלקו הוא טכני וברובו הוא עבודה סיזיפית יומיומית. מי שחושב/ת שלדבר פעם בשבוע או בחודש בשעת חינוך על ערכים ונורמות זה מספיק טועה. יש לשזור את הציפיות ולהראות התנהגות תואמת בכל שיעור, בכל הפסקה. לחזק כל התנהגות חיובית (עזרה לחבר, קבלה, מתן מחמאה, פרגון ועוד) ולשלול על הסף התנהגות לא רצויה- אך לא בכעס וחרון אלא דרך שיח והבנה.
נכון, זה קשה, דורש המון אנרגיה ובעיקר מתסכל כאשר מועדים.
נכון, זה דורש מאשת/ איש החינוך להאמין שהזכויות שוות לכל ואין להפלות בין זה לזה.
נכון, זה דורש אמונה וידיעה שמה שנוטעים היום ילווה את הילדים האלה קדימה להיותם בוגרים המבחינים בין טוב לרע; ילדים ובוגרים שלא מתביישים לומר למישהו להפסיק, שלא חוששים להציב מראה וביקורת- אחד בפני השני וגם מול המורה- ויודעים לעשות זאת בחברות ובתמיכה.
ובשבוע בו יש בי המון עצב על המהגרים והפליטים והיחס המדיני אליהם, עם הפלת החוק המשווה זכויות נשים עובדות לגברים, עם הדיון על זכויות המשפחות הלא "מסורתיות", האונס "לכאורה" שמעורר דיון על שיעורי החינוך המיני בבתי הספר (ושוכח שהאונס היה רק חלק מנורמות חולות- לאיים, לצלם, להתייחס לנערה כאל מוצר...) ועוד, אני חושבת ששכחנו להתייחס לאנשים באשר הם אנשים, וחוסר היכולת הבסיס הזה, והעדפת ההתבוננות והגזירות דרך הקבוצות והחלוקות הסמנטיות יובילו לעוד הרבה חטאים בדרך.
אז אולי, בין כתיבת אמנת כיתה ואמנת ספורט, לשיעורים וספרים ומשימות דמיון על חברות וכבוד בדדי, רגשות ותפיסות, שיתוף ההורים בתהליך ורתימתם האמיתית ולא רק ביידוע, אלא בחוזה שבעל פה לנהוג במרחב הבית ספרי, אולי גם הילדים יבינו שאנשים הם אנשים כמותם; (פירוט על התהליך בכיתה- בפוסט נפרד).
אי אפשר "להחליט עליהם", צריך לכבד אותם, בנות ובנים שווים, ישראלים יהודים וישראלים ערבים- שווים, לילדים מכל סוג ומין שנולדו פה או במדינה מתפרקת יש את אותן הזכויות לאהבה וכבוד.
