יום ראשון, 1 באפריל 2018

הכיתה כשדה קרב או כחוף מבטחים?


זרקתי את התיק על המיטה, אחרי שלושה שבועות של קורס צבאי במילואים. המון זמן לא נהניתי ככה; למרות האוכל הצבאי, הרס"ר, המבחנים, הלו"ז המטורף; האנשים והמפקדים עשו את ההבדל בין מטלה לחוויה חיובית של התפתחות וגדילה. בכל בוקר כשנסעתי לקורס, הרגשתי שאני בדרך לחוף מבטחים, בו יאתגרו אותי ויתנו לי כנפיים.

בואו נניח לרגע בצד את המינוח הצבאי, ונתמקד בעובדות: כיתה היא יצור חברתי חי, ופעמים רבות היא יצור לא נחמד, בעיני המרכיבים שלה – מורים ותלמידים כאחד.

ומי רוצה לבלות בחוויות לא נחמדות?

אני משערת שחלקכן עוצרות ותוהות אם התכוונתי לכתוב לבלות. כן, לבלות.

הרי השדה החברתי, מה שקרוי בפי מערכת החינוך - "האקלים החינוכי", הוא הדבר החשוב ביותר שמתרחש בבית הספר, לתפיסת הילדים כמובן, ולתפיסת החינוך העכשווי.
אז איזו כיתה אתן מחנכות? באילו כיתות אתן מלמדות? בכיתות שהן שדה קרב, מתיש, שבהן הילדים הם חבורות חבורות שמטרתם המאחדת היא להתיש את המורות, ואת עצמם? או בכיתות שהן חוף מבטחים: ?
כיתות נעימות, עם אווירת תמיכה., ולמידה., והומור, רחמנא ליצלן (:
אני מאמינה שכל הכיתות יכולות להיות חופי מבטחים.

המשתנים שמשפיעים על כיתה הם
מחנכת
ילדי הכיתה
מורות מקצועיות
הורים (בית, באופן רחב יותר)
בית הספר.

על המאפיינים של חופי המבטחים אכתוב בקרוב, בפוסטים אחרים.

אשמח לקחת אתכן למסע על הכיתה כישות כמרחב נעים. 
אשמח גם אם תכתבו לי מה האתגרים שלכן בכיתה ( או בצוות, או במשרד).
כדאי להירשם לבלוג (יש חלונית למייל מצד שמאל) ולקבל עדכונים.

שלכן, שרון


כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי- רמון ©

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה