יום חמישי, 15 בינואר 2015

פתרון בעיות - איך מלמדים את זה? שני מפגשים מתוך רצף

אחד הנושאים הנחקרים באופן יסודי בשנים האחרונות הוא כישורים חברתיים כמנבאים/ מסבירים הצלחה חברתית והצלחה לימודית, תוך התנהלות מאפשרת במרחב.
בתוך סל הכלים הנחקרים (זיהוי רגשות, הבנת האחר, שליטה בכעסים, יצירת קשר ועוד) נמצא נושא פתרון הבעיות.
תפיסת בעיה או קונפליקט, ההתייחסות אליהם, הפתרון והרפלקציה המתקיימת (מודעת או שאינה מודעת) אינן מיומנות שניתן ללמד רק דרך שיעורים או סדנאות יש לייצר סביבה אשר מדברת לפי התמה הרצויה, יש לעשות מודלינג (modeling) לילדים, יש לתת כלים מעשיים ויש לדבר על זה-
שיחות אקראיות
שיחות עקב אירוע בבית או בכיתה
שיחה מובנית כחלק משיעור התנסותי- פנימי או חיצוני.

להלן דוגמה לצמד מפגשים שמתאימים לטווח גילאים רחב- חמש ומעלה (כן, גם מבוגרים), כאשר ניתן להתאים את רמת השיח ואת מורכבות השאלות וה"חפירה" האישית (:

מפגש ראשון- גדר, כבשה ואיש עם בעיה
1. מתחילים עם הקראת הספר; כאשר עובדים עם ילדים עדיף להכניס פן דרמטי- קומי לסיפור.
במהלך הקריאה מותר למאזינים "להפריע" ולזרוק דוגמאות, במידה וזה קשה לנו כמנחות אנו נאפשר דרך הפסקות מתודיות תגובות לכל כבשה.

2. נקיים דיון- מהן בעיות אפשריות?
מהו קונפליקט?
מי רוצה לתת דוגמאות?
איך אתן/ם פותרים בעיות? כל הבעיות נפתרות אותו הדבר?
האם יש פתרונות בספר שלא הכרתן/ם? שתבחרו להשתמש בהן? שלא אהבתן/ם? שאהבתן/ם מאוד?

המשך בשיח מונחה משתתפים- שאלות בקשר לספר, לכבשים... רעיונות לאדם עליו מדבר הסיפור.

3. כל משתתף/ת מצייר או כותב את שתי הדרכים השכיחות שהן היא/הוא משתמשים לפתרון בעיות.

4. דיון נוסף, קצר וממוקד על אילו דרכי פתרון גילינו היום? איך הן יכולות לעזור לי?
מה לא מקובל עלינו כדרך פתרון? לדוגמא- כבשה אחת בחרה באלימות.. האם זה מקובל עלינו במרחב הכיתה? קבוצה? ארגון?

לדוגמא- ילד מהכיתה צייר וכתב שכאשר יש לו בעיה הוא מבולבל ונמנע מלטפל בה.
ילדים הציעו לו להירגע ולדבר על זה.
הילד הגיב ב: אחשוב על זה, אבל לא נראה לי...
יחד עם עבודתי כמחנכת, תוך שיח עם הוריו, אני מקווה שהרעיונות שקיבל יתממשו כאשר הבעיה הבאה תצוץ.
(ספוילר- שבוע לאחר המפגש הילד אכן נתקל בבעיה, בכה- רק 2 דקות, לעומת 10-15, נרגע, דיבר איתי ופתרנו את הבעיה! כמובן שהמפגש לא היה קסם, אלא חלק מתהליך).

5. אנו, מעבירות המפגש, מסתכלות על הציורים. דרך השיח והציורים ניתן לגלות קשיים וחוזקות של הילדים, בדרך כלל עם הלימה להכרותינו עימם.
מפגש זה כתחנה בדרך משקף למשתתפים ולנו איםה אנחנו, מה קשה/ קל לנו, מה עוד קיים ומאפשר חשיבה על הנושא בציור/ כתיבה רפלקטיבית אישית.

מפגש עוקב, בו נשתמש בספר זום.
הספר זום, לתפיסתי, עוסק בפרספקטיבה של גודל בעיה או קונפליקט.
נראה את העמוד הראשון ונשאל מה זה?
כנ"ל השני והשלישי.
החל מהרביעי נשאל- חלק ממה זה יכול להיות?
החל מהשביעי נשאל- מה לדעתכם הצייר רוצה לומר לנו?
דיון- על מה שהמשתתפים העלו.
המשך עד לסיום.
דיון על שני נושאים- הראשון- פרספקטיבה וחלקים, השני איך אני תופסת נושא/ בעיה/ קונפליקט- כ"הכל", כחלק ממכלול, ככטסטרופה, כהזדמנות, מבפנים, מבחוץ (כמובן שכל נושא שמתחבר לכן/ם אפשרי.

סיום במשהו יצירתי- ציור של פרספקטיבה, בניית מודל, צילומים אישיים וכל רעיון אחר!

אשמח לשמוע רעיונות כמובן (:  תודה!







                                                   © כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי- רמון

יום שבת, 10 בינואר 2015

חדר כלכלת בית, חינוך, חיבור ובריאות נפשית; מחשבה שנייה בעקבות הביקור בבי"ס "שפרירים"

אחד החדרים המדהימים בו ביקרנו כחלק מהסיור כפרחי הוראה (תעודת הוראה ותלמידי הסבה) בבית ספר "שפרירים" הוא חדר כלכלת בית. זריקה נוסטלגית מעורפלת לחדר כלכלת בית בבית ספר התיכון שלי (עירוני א' חיפה) ותהייה מדוע השיעור לא נשאר.

אני מכירה חלק מהטיעונים:
שיעור ארכאי, שיעור שוביניסטי, שיעור מקבע, לא נדרש בעולם המודרני ועוד.....
טיעונים אלו עשויים להיות נכונים, אלא אם השיעור יותאם לצרכים של היום, לעולם בו כבר ילדים כמעט לא מבשלים עם הוריהם, בו ארוחות משפחתיות הופכות לנדירות יותר, בו ילדים מפתחים ענייני אכילה בשל תרבות הרזון ומודלי יופי מצומצמים ועוד.
ילדים אוהבים לבשל; הבישול והעיסוק בו עונים על צרכים בסיסיים, משתפים את כל החושים, מסקרנים, יוצרים דינמיקות חדשות ובזמן הבישול והארוחה שלאחריו מייצרים חברותיות שמעטות האינטראקציות שיכולות להתחרות בה.

התהליך בבית ספר "שפרירים" משלים מעגל פדגוגי- חברתי- רגשי: עבודה בגינת הירק, למידת מתכונים ותזונה, הכנת המתכון ואכילה משותפת.

נזכרתי במפגשי הבישול שעשיתי בזמן התואר השני ב"בית ברחוב חיים"- מסגרת לנערים ונערות שצריכים מחסה ועזבו את ביתם, ואת החוסר שהמשבצת הזו מילאה, את הקשיים וההנאות לבשל ולשתף, את התהליך שאני עברתי ובייחוד געגוע להתנסות הקצרה הזו שעשיתי בהתנדבות.

בתי הספר העירוניים והרגילים ממוסגרים ולא מאפשרים התנסויות שפעם היו חלק מהווי בית הספר, שנתפסות היום מיושנות או מסוכנות; למידה משמעותית אינה רק למידה מסורגת, מורחבת וביקורתית על, אלא גם למידה דרך.

יום חמישי, 8 בינואר 2015

חינוך לקבלת השונה- מחשבה

קראתי אתמול את כתבתו של אור קשתי- http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2528056
אשר מציגה מחקר שנעשה על תפיסת האחר, בדגש על- ערבים את היהודים, יהודים את הערבים, חרדים את הערבים... וכן פערים בהישגים ברמות סוציו- אקונומיות מיגזריות שונות.
אין הרבה קבלה, ככל שהילדים מתבגרים במגזר היהודי הסבלנות והפתיחות אף יורדות.
אני חייבת לומר שלא הופתעתי. 

אחת השאלות המלוות אותי יום יום הן כיצד אנו מחנכות-ים לקבלת האחר, השונה, המיוחד - וכל מילה חדשה שנוספת, כאשר בתי הספר שלנו די הומוגניים.
מורות בבתי ספר רגילים- כמה עולים חדשים, ילדים בצבע שחור, ילדים עם נכות קלה לומדים אצלכם?
אל מי הילדים נחשפים?
האם ישנן תכניות ומפגשים ארוכי טווח, או שמא רק מפגש חד פעמי מהוקצע ומתוכנן וככזה נקי ולא מספיק אמיתי?
האם בתי ספר לחינוך מיוחד, המאפשרים זאת, יוצרים שיח עם בתי ספר אחרים?
האם בגנים, בגילאים בהם קל יותר לחנך לאהבה, פתיחות והכרת השונה ישנו חינוך לרב תרבותיות?

מבט מהיר אל תכניות הלימוד מראה שהפן האוניברסלי חסר וישנה התמקדות בתפיסות תרבותיות, תרבותיות- דתיות והמון אתנוצנטריות היסטורית.
במקביל לכל הנושאים הללו, שהינם יותר מערכתיים, אנו מתמודדות עם חינוך חברתי- ערכי וחברתי- רגשי כאשר  כל ילד/ה מגיעים מבתים שונים, במדינה בה הסבלנות והקבלה הן מהנמוכות בעולם.


כיצד אנו האמונות על חינוך משתפות עם זה פעולה?
האם אנו מניחות את האידיאלים שלנו בצד, בשל השפעת המערכת עלינו? האם אנו מתכנסות ל"מנדטים" המצופים מאיתנו מהמערכת? האם אנו מפחדות?

האם אנו מסוגלות להיות סוכנות שינוי כמחנכות, מורות ובתי ספר?