קראתי אתמול את כתבתו של אור קשתי- http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2528056
אשר מציגה מחקר שנעשה על תפיסת האחר, בדגש על- ערבים את היהודים, יהודים את הערבים, חרדים את הערבים... וכן פערים בהישגים ברמות סוציו- אקונומיות מיגזריות שונות.
אין הרבה קבלה, ככל שהילדים מתבגרים במגזר היהודי הסבלנות והפתיחות אף יורדות.
אני חייבת לומר שלא הופתעתי.
אחת השאלות המלוות אותי יום יום הן כיצד אנו מחנכות-ים לקבלת האחר, השונה, המיוחד - וכל מילה חדשה שנוספת, כאשר בתי הספר שלנו די הומוגניים.
מורות בבתי ספר רגילים- כמה עולים חדשים, ילדים בצבע שחור, ילדים עם נכות קלה לומדים אצלכם?
אל מי הילדים נחשפים?
האם ישנן תכניות ומפגשים ארוכי טווח, או שמא רק מפגש חד פעמי מהוקצע ומתוכנן וככזה נקי ולא מספיק אמיתי?
האם בתי ספר לחינוך מיוחד, המאפשרים זאת, יוצרים שיח עם בתי ספר אחרים?
האם בגנים, בגילאים בהם קל יותר לחנך לאהבה, פתיחות והכרת השונה ישנו חינוך לרב תרבותיות?
מבט מהיר אל תכניות הלימוד מראה שהפן האוניברסלי חסר וישנה התמקדות בתפיסות תרבותיות, תרבותיות- דתיות והמון אתנוצנטריות היסטורית.
במקביל לכל הנושאים הללו, שהינם יותר מערכתיים, אנו מתמודדות עם חינוך חברתי- ערכי וחברתי- רגשי כאשר כל ילד/ה מגיעים מבתים שונים, במדינה בה הסבלנות והקבלה הן מהנמוכות בעולם.
כיצד אנו האמונות על חינוך משתפות עם זה פעולה?
האם אנו מניחות את האידיאלים שלנו בצד, בשל השפעת המערכת עלינו? האם אנו מתכנסות ל"מנדטים" המצופים מאיתנו מהמערכת? האם אנו מפחדות?
האם אנו מסוגלות להיות סוכנות שינוי כמחנכות, מורות ובתי ספר?
אשר מציגה מחקר שנעשה על תפיסת האחר, בדגש על- ערבים את היהודים, יהודים את הערבים, חרדים את הערבים... וכן פערים בהישגים ברמות סוציו- אקונומיות מיגזריות שונות.
אין הרבה קבלה, ככל שהילדים מתבגרים במגזר היהודי הסבלנות והפתיחות אף יורדות.
אני חייבת לומר שלא הופתעתי.
אחת השאלות המלוות אותי יום יום הן כיצד אנו מחנכות-ים לקבלת האחר, השונה, המיוחד - וכל מילה חדשה שנוספת, כאשר בתי הספר שלנו די הומוגניים.
מורות בבתי ספר רגילים- כמה עולים חדשים, ילדים בצבע שחור, ילדים עם נכות קלה לומדים אצלכם?
אל מי הילדים נחשפים?
האם ישנן תכניות ומפגשים ארוכי טווח, או שמא רק מפגש חד פעמי מהוקצע ומתוכנן וככזה נקי ולא מספיק אמיתי?
האם בתי ספר לחינוך מיוחד, המאפשרים זאת, יוצרים שיח עם בתי ספר אחרים?
האם בגנים, בגילאים בהם קל יותר לחנך לאהבה, פתיחות והכרת השונה ישנו חינוך לרב תרבותיות?
מבט מהיר אל תכניות הלימוד מראה שהפן האוניברסלי חסר וישנה התמקדות בתפיסות תרבותיות, תרבותיות- דתיות והמון אתנוצנטריות היסטורית.
במקביל לכל הנושאים הללו, שהינם יותר מערכתיים, אנו מתמודדות עם חינוך חברתי- ערכי וחברתי- רגשי כאשר כל ילד/ה מגיעים מבתים שונים, במדינה בה הסבלנות והקבלה הן מהנמוכות בעולם.
כיצד אנו האמונות על חינוך משתפות עם זה פעולה?
האם אנו מניחות את האידיאלים שלנו בצד, בשל השפעת המערכת עלינו? האם אנו מתכנסות ל"מנדטים" המצופים מאיתנו מהמערכת? האם אנו מפחדות?
האם אנו מסוגלות להיות סוכנות שינוי כמחנכות, מורות ובתי ספר?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה