יום שבת, 16 במאי 2015

ללמוד לומר לא, וחשוב מזה, ללמוד להקשיב ללא

בחודש האחרון אני מוצאת את עצמי עוסקת בכיתה (כיתה ב') בנושאים שקשורים מחד לחיזוק האינדיווידואל ומאידך להתנהגויות מקובלות בחברה. באמצע כיתה ב' לערך היחסים החברתיים מתחילים להשתנות, ווודאי ישתנו שוב בכיתה ג' שהינה כיתה מורכבת בהיבט הלימודי - חברתי.
בתוך מקבץ הנושאים שמעסיקים את הכיתה אני עובדת על נושא ה- לא.
ילדות-ים רבים חונכו בגן ולמדו לומר את המשפט "לא נעים לי"; ילדים-ות רבים חונכו להיות נחמדים לסביבה ולא אסרטיביים, לעיתים מחשש הורי או חינוכי מפני תוקפנות, ולעיתים מסיבות אחרות; ילדים וילדות חוששים לעיתים לא להיות "מגניבים" או חלק מהחבורה ועוד.

מן הצד השני ישנם ילדים שלא שומעים את המילה לא או בוחרים שלא להקשיב לה. ילדים אלו חושבים, או שמא התרגלו, להיות בצד החזק יותר והם מתעלמים מאמירה מפורשת של חבר/ה  במהלך משחק או אינטרקציה חברתית או לימודית אחרת.

אני עובדת עם הכיתה במספר מישורים מקבילים, מתוך אמונה שהם ישלימו לילדים תמונה שלמה, תמונה המורכבת מהבנה של הסיטואציה ואמירת לא, הקשבה והיענות לאחר/ת וכן, גם חשש מפני ענישה באם יווצר צורך (יש לציין שכיתתי כמעט ולא נתקלה בענישה בשל שתי סיבות- אני מאמינה יודעת שיש פרקטיקות איכותיות יותר להתנהגות ואלמנטים אחרים ממלאים את הצורך).

1. המישור התפיסתי- נרטיבי
ערכנו מספר שיחות וסימולציות שהתמקדו ב- איך אני ארגיש בסיטואציה- על מנת להבהיר שכאשר מישהי או מישהו אומרת לא, הכוונה היא לא.
לא "אולי", לא "אני אחשוב על זה" לא תחליט/י את/ה".
הדגשתי את ההבנה שאם בגילאים מבוגרים יותר מישהי/ו אומרים לנו לא ואנו בוחרים להתעלם עשויות להיות לכך השלכות חמורות, ונתתי דוגמאות שמתאימות לכיתה ב'.

2. המישור הגופני- פרטי-
נושא הגוף מלווה אותנו החל מכיתה א' בהיבטים של פרטיות, מוגנות, נוחות ומחרב אישי.
אני פועלת עם הכיתה במשחקים, דרך שיחות, במשחקי תנועה הדדיים- בהן הילדים מתקרבים/ מתרקחים והם שולטים במצב ודרך שירים או כתיבה איישת בשיעורים המוקדיםש לכישורי חיים.
בדרך כלל, אמירת לא קשורה לגוף- לאיך אומרים לא, למתי - משחק, הצקה, מגע, לתגובת החבר/ה שלא מקשיב/ה ועוד.
דרך השיח הקיים שהגוף שלנו הוא שלנו- אמירת ה"לא" מקבלת תוקף.
אני חושבת שהגוף הוא האלמנט הראשוני שילדים לומדים לשמור עליו ולכן חשוב להכניסו לשיח על אמירת לא.

3. הקשבה לאחר-
בשנה שעברה אב של אחת מילדות הכיתה התארח והסביר לילדים על שפת האני, ועל חשיבות השימוש בה בעת ריב.
החלטתי "לרדת" להבנה בסיסית ולקיים שיח על הקשבה לאחר.
על מנת שהשיח לא יישאר ברמת התיאוריה הכנסתי משחקי תפקידים ודרך תגובות הילדים דיברנו על חשיבות ההקשבה.

4. ללמד להגיד לא-
אני מאמינה שחובתנו לחנך את ילדינו האישיים ואת תלמידנו לומר לא.
לא סתם כשלא מתחשק להם משהו (למרות שגם זה בסדר), אלא אמירה חותכת כאשר מישהו עושה/ אומר להם משהו שלא נעים להם.
ללמד שאין צורך להתחשב באחרים/ות אם הם חצו קו אדום מבחינתנו.

לימוד זה הוא מורכב משום שאנחנו מחנכות/ים בגדול לנחמדות, הכלה, הבנה חברתית ועוד, ולפתע צריכים לעמוד איתנות/ים ולסרב.
במקביל יש לדעת כיצד לא לנצל זאת לרעה או בבחינת "זאב זאב".

השיח בנושא זה אינו עומד בפני עצמו, אך הוא אתגר חשוב מבחינתי מפני שהוא חורג מגבולות עצמי אל האחר ויכול להשפיע על התנהגות קבוצתית, התנהגות מול גורמים שליליים ועוד.


נ.ב.
התייחסות למשפט השכיח בגנים "לא נעים לי" של ד"ר עדה בקר:

http://www.socialkid.co.il/2015/03/%D7%90%D7%96-%D7%9E%D7%94-%D7%9B%D7%9F-%D7%99%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%9D-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%93-%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7-%D7%9C%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%A7-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%93-%D7%A9%D7%9C/



                                                   © כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי- רמון




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה