"הכל חינוך" שי פירון

יש לי משיכה רצינית לספרים מכל סוג וכאשר נופל לידי ספר בנושא חינוך אני תמיד מתרגשת ותוהה האם יצליחו להפתיע אותי. השבוע קראתי את הספר החדש של שי פירון "הכל חינוך", הוצאת ידיעות אחרונות.

אתחיל במחמאה לידיעות אחרונות- חשוב וצריך לפרסם ספרים על חינוך מנקודות מבט שונות משום שהנושא משמעותי ונמצא בתקופה לוקלית וגלובלית של שינויים מתמידים, מתחים, צרכים ומחשבות. ועכשיו, לספר עצמו.

הספר, לתחושתי, מצוי בצומת סוגות של אוטוביוגרפיה, פילוסופיה של החינוך ופוליטיקה/ מדע המדינה. שי פירון כותב בשלושה עשר פרקים על ההיבטים החשובים ביותר של החינוך כיום בארץ, ובעולם:
נוער בסיכון, הורים- מורות, חינוך חוצה בית ספר, חינוך פורמלי וא- פורמלי והקשר ביניהם, תפקיד החינוך במדינה, החינוך המקצועי ולמידה משמעותית כתפיסה חינוכית ערכית. בתוך נושאים אלו ניתן לקרוא, לדמיין ואף להרגיש את תפיסותיו ההומניות והמוגדרות של פירון.

פירון מציג תפיסת עולם סדורה, אך גמישה, לתפיסתו את החינוך כחלק מהותי במרכיב הבניית הזהות של אזרחי המדינה, וכאבן יסוד לתשתית אנושית, הומנית של המדינה. תפיסתו מתכתבת ונמצאת בדיאלוג מתמיד עם הדת כדת, כמכלול ערכים, כמוקד לדיון, ומצאתי את עצמי מסכימה עם שאלותיו, ומתווכחת תדיר עם חלק ממסקנותיו.

הספר מעלה לרמת שיח, שרצוי שיתקיים מחוצה לו, דילמות רציניות שמעסיקות כל אשת ואיש חינוך חושבים שרוצים לשפר ולשנות, שמהות החינוך ואהבת הילדים הם חלק מחייהם, והסיפורים האישיים ריגשו אותי ונתנו לי תחושה של אנושיות.

מבחינתי שני פרקים היו חסרים במפגשם עם המציאות (אף שהיו כתובים נפלא)- הכל מתחיל במורים ולמידה משמעותית; שני פרקים אלו כתובים ברמה מאוד אישית, אך לא מציגים עבודה שנעשתה או אמורה היתה להיעשות עם המורות, למעט מפגשים, שלצערי לא היו משמעותיים למערכת, לא בפרק ולא בפועל- למיטב זכרוני.
מחקרים מראים שמידת ה-engagement של מורים מחד ואיכות ההוראה הם שני הגורמים הגבוהים ביותר לאיכות הוראה, ושרמת האינטימיות בין מורה לתלמידיה/יו יוצרת מקסימום שיפור והתקדמות. נקודה זו היא קריטית והיא פרקטית והיא היתה לקויה בחסר אל מול הפילוסופיה והסיפורים האישיים המדהימים השזורים לאורך הספר.

למידה משמעותית- המושג שנבחר מתוך תפיסת עולם מדהימה הוצג, אך בשטח היו המון דיבורים ופחות עשייה של אינטגרציה ומפגש, למעט באיים מסוימים, תכניות רבות שנכתבו נפלא אך לשטח לא היו כלים ומשאבים ליישמם באופן מיטבי.

פירון בספר משרטט תפיסה חינוכית, ערכית ובעיקר תפיסה אזרחית- פוליטית, כיוונים אליהן הוא רוצה לראות את השיח האזרחי ואת התרבות משתנה בארץ. התחושה שלי בעת קריאת הספר היתה שבין שורות החינוך ביקש פירון להציג את תפיסותיו הפוליטיות ואת מיקומו האמונתי. אני מסכימה עימו מאוד בתפיסתו את החינוך המקצועי- כחייב להתקיים, אך בצורות אחרות משהיה, בקשר בין הפורמלי והא- פורמלי, בקשר שבין הורים ומורים לטובת הילד ובעיקר בתפקידה המהותי של המערכת הציבורית להיות מערכת איכותית, מצמיחה ומובילה.

נהניתי לקרוא ספר על חינוך שפותח מקום לשאלות, דיונים, דילמות מהותיות, כגון- החינוך המיוחד, נוער קצה, תקציבים, תרבות העבודה בארץ ועוד. בתוכו גיליתי, שוב, את חשיבותם של קשרים ומידת השפעתם של כאלה ולא של אחרים, אך זה חלק מקיומו של מארג קשרים פוליטי- חברתי מסוים, שגם אותו מבקש פירון לשנות בכתיבתו אך מצוי, בעיקר, בתוכו.

נהניתי לקרוא את הספר, הסתקרנתי, דמעתי יותר מאחת, ואני חושבת שכדאי מאוד לקרוא אותו כהורים, כנשות/ אנשי חינוך, כסוציולגים ובכלל. הקריאה מעוררת מחשבות, דילמות, הסכמות וביקורת ולכן זהו ספר נפלא על חינוך ועל מיקומנו בתוכו.