איך מחנכים ילדים לאהוב למידה ולהיות לומדים אפקטיביים- התפיסה שלי

אני חושבת שאחת שאלות המפתח העומדות בפני נשות חינוך ומערכות חינוך הינה- איך מקנים אהבת למידה? לעיתים, שאלה זו אינה קיימת, או שהיא קיימת בתוך שאלות שונות.

אני מאמינה, כמחנכת, שתפקידי הראשון הוא לגרום לתלמידיי לאהוב ללמוד. אין זה אומר שהם יאהבו כל מקצוע נלמד, או כל נושא בו הם ייתקלו; זה אומר שתפקידי הוא לתת להם את מירב הכלים להבנת משמעות הלמידה, תרומתה ומשמעותה, על מנת שהם יוכלו ללמוד ולהתפתח.

האני מאמין שלי מושתת על מערכת יחסים שיוויונית, משקפת ומאפשרת בתוך הכיתה, שבנויה על מערכת יחסים אישית עם כל ילד, וארחיב ואומר גם עם הוריו. מניסיוני אמירת האמת לילדים, שיקוף המציאות, הצבת הבעיות, הקשיים והמחמאות מול הכיתה ככיתה, ומול התלמידים כיחידים הופכת את התלמידים בן רגע לשותפים ומובילים למידה, ולא כקולטי מידע.

במערכות החינוך כיום כולנו יודעות שרוב הזמן המורות מדברות. שיח הלמידה המשמעותית, הלמידה הדיפרנציאלית, הלמידה המרחבית, הקבוצתית, החוויה ועוד קיימים, אך אינם נוכחים מספיק ברובה המכריע של המערכת. ההצעות לרוב מעלות על נס מהפיכות כאלה ואחרות, אך קשה לבצע מהפיכה במערכת כה עצומה; מה גם, שבסופו של גבר למידה אפקטיבית חייבת להכיל את כל סוגי הלמידה, והפרונטלית, ממורה לעולם לא תוחלף על ידי למידה עצמאית בלבד, או הקנייה טכנולוגית, בעיקר לא בבית הספר היסודי.

אני מציגה לכן כאן חמישה עקרונות מכיתתי, אשר הופכים את הכיתה לכיתה עם אווירה וסביבת למידה אחרת. העקרונות נבחנים על ידי תדיר, וגם מבוקרים על ידי התלמידים, על מנת שאדע אם הם משמעותיים ונהירים להם.
ילדי הכיתה יודעים שמותר להם לבקר אותי, לשאול שאלות, לבקש בקשות, להביע דעה ולשנות חלק מהלמידה לפי רצונותיהם. המשוב התמידי, ואעיז ואומר הרפלקסיה שלהם ושלי מאפשרת שינויים וגמישות, שני אלמנטים המשפיעים על יצירתיות, חוסר מקובעות ועוד.

חמשת העקרונות הללו לא עומדים בפני עצמם, אך הם בסיס איתן, ולהלן פירוט קצרצר על כל אחד, לתפיסתי ויישומי:

1.      לומדים, מתאמנים, מצליחים- סיסמת הכיתה. אני מהלכת עם הילדים על קו, מחד אני מאמינה, מדברת איתם ואנו מוכיחים יחד שכל דבר נלמד, מתאמנים עליו ואז מצליחים. הצלחה לא חייבת להיות מושלמת, ולא חייבת להיות זהה בין כולם. יש כאלו שצריכים להתאמן המון בחשבון, וכלל לא בשפה, יש שמציירים מדהים ויש שצריכים להתאמץ, יש שממציאים סיפורים בקלות ויש שמתקשים, ולכן חבריהם עוזרים להם.
במקביל, על מנת לא לייצר אידיליה של הצלחה תמידית, אנו מקבלים/ות כשלונות קטנים, מבינים שישנם דברים שלא נצליח בהם, אך בדרך כלל אילו אינם דברים בתחום בית הספר היסודי.
המשמעות היום- יומית הינה שכל תלמיד/ה יודעים לומר היכן הם בכל מקצוע והיכן הכיתה. ההבנה הזו שלובה ברפלקציה וכנות עצמית, האפשריות במרחב מקבל ותומך, ומאפשר התקדמות ולא הכחשה.
המשמעות הגבוהה יותר של דרך זו היא שאיפה להישגיות, מתן תחושה ויישום שחלומות מתגשמים.

2.      מד אחריות- של התלמיד/ה, המורה, ההורים- ציירתי בתחילת השנה, ופעם בחודשיים שלושה, שלושה מדי אחריות, ושאלתי איפה הם ממקמים את האחריות שלי, שלהם, של ההורים?
לאורך השנה מדי האחריות השתנו, והילדים דורשים בתוקף שאחריותם תהיה הגבוהה ביותר.
כמובן, שבמרחב הבית ספרי האחריות שלי, כמורה, מעט גבוהה יותר בכיתות א'-ב' במרבית הזמן, אך המטרה היא שהתלמידים יהיו אחראים ללמידה.

3.      משוב הדדי- אני מאמינה שלא ניתן לקיים שום מערכת יחסים ללא הדדיות. דרישת קדם להדדיות היא פתיחות וכנות (גם אם מוגבלת לעיתים), אך הדדיות יוצרת תשתית שמאפשרת צמיחה.
תלמידי כיתתי נותנים לי משוב ביום קבלת התעודה- נקודה לשימור ולשיפור, תלמידי כיתתי יודעים שמותר לשאול כל דבר על כל החלטה שלי, אני משתפת בכיתה חוויות מחיי הפרטיים ועוד.
אני יודעת שאני דוגלת בחינוך עם גישה קהילתית (אקדיש פוסט מיוחד לנושא) וזהו מצב שדורש יכולת הצבת גבולות בתוך מרחב מאוד פתוח.

4.      גמישות, שלהם ושלי- אני אישה גמישה מחשבתית. יש לי את היכולת להסתכל על מצבים מזוויות שונות, לפתור בעיות מורכבות שתחומים שונים (עד לפני שנתיים עסקתי בסיוע בינלאומי, ניהול פרוייקטים ופיתוח הדרכה; לצד חינוך וחינוך מיוחד). אני יודעת, ממחקרים והתנסות שילדים גמישים מחשבתית יצירתיים יותר, נענים יותר לאתגרים, לא מתוסכלים מהר, מצליחים ללמוד טוב יותר ומפתחים דרכי חשיבה ייחודיים.
אני משתדלת להכניס המון גמישות, טכנית ומחשבתית, לדוגמא:
לעיתים אני מלמדת מהצד השני של הכיתה (לא ליד הלוח);
לא תמיד בודקים שיעורים, לעיתים הם בודקים לעצמם;
מותר לשבת על הרצפה במהלך השיעור;
ועוד.
בנוסף, אני עובדת בכיתה עם תרגילים של שיתוף בדרכי חשיבה ורפלקציות קטנות שמתאימות לילדים בגילאי א-ב.

5.      סביבה חברית תומכת- מאמץ רב מאוד מושקע באופן יומיומי על היות הכיתה יחידה חברית איכותית. אני יודעת שיש תתי קבוצות, רשתות חברתיות, ילדים מנהיגים, ילדים מונהגים, ילידם עם קשיים; אך סביבת הכיתה היא תא תומך. אם מישהו טועה עוזרים ולא צוחקים, אם מישהו לבד, משתפים ועוד.
הילדים יודעים שכמחנכת אני רוצה שהם ירגישו:
בטוחים, שמחים להגיע לכיתה, הצלחות לימודיות ובכלל; לכיתה תפקיד עצום בזה, במקביל למחנכת ולמורות המקצועיות.
*כמובן שאין הכיתה חפה ממורכבויות חברתיות שונות (:

ישנם עוד אלמנטים רבים שמהווים חלק חשוב מחיי הכיתה. אלמנטים אלו עשויים להיתפס כעומס המתווסף ללימודים הרגילים, הספקים, מנהלות, סטטוסים ועוד. מבחינתי אלמנטים אלו בכל כיתה, אך בעיקר בכיתות א-ב, יהוו את המסד ללמידה, לסקרנות, ללומד עצמאי.
אני חושבת שהמסד ל"מהפיכה" במערכת תלויה, בין השאר, בהבנה אחרת של תפקיד המחנכת ובעיצוב התלמידים באופן הדדי, לצד מיומנויות יסוד ומקצועות ליבה יש לתת כלים ודעת ללמידה ולחיים, אשר משולבים ברגש, חוויה, שיתוף ושיקוף.