יום רביעי, 22 באוקטובר 2014

אתם צוחקים עליי? השבוע בחינוך..............

תחושות שונות של החמצה היכו בי השבוע, ולא, אני לא מאמינה שמערכת צריכה להתרסק בכדי לעבור שינוי; לצערי מערוכת שמתרסקות, פעמים רבות ממסיכות לדשדש.
להלן דברים שדורשים, לדעתי תשומת לב:

1. משרד החינוך ושי פירון מדברים על שונות, קבלה ועוד, בפועל סגן שר החינוך מתנהג כמו דמגוג שאינו בתפקיד ממשלתי הנושא באיזו שהיא אחריות. אני יודעת שמושג האחריות מעורפל מאוד בממשל הישראלי  וגם במערכת החינוך, וכולם זורקים אותה כמו גחל לוהט אל מישהו אחר, אך יש פה חציית גבול, או שאולי התגלות אמת במערומיה.
כאשר סגן השר מפרסם בעמוד בפייסבוק שלה עלבון כלפי נערה מוסלמית שחטאה העיקרי הוא בהיותה מוסלמית, כלפי לונדון שחטאה העיקרי הוא היותה פלורליסטית, רחמנא לצלן, הוא מפספס את עקרון הדמוקרטיה והרב תרבותיות.
חוסר הגינוי של פירון מאפשרת את עמדותיו, ומסמלת לאזרחי המדינה שאי קבלת האחר, התקפות לא רלוונטיות במסווה של חרדה כללית וגזענות הן ההתנהגות הנורמטיבית.

2. בהמשך לזה, האגודה לזכויות האזרח דורשת משר החינוך לפעול למיגור הגזענות.
איך ניתן לדרוש ממנו לפעול למיגור הגזענות כאשר האתר של משרדו מייצג חד מימדיות תרבותית, מורותיו ומוריו לא עוברים הכשרות איכותיות בנושא, והוא תומך בגזענות במשרדו?

3. הפערים בחינוך עצומים, ועם זאת, בית ג'אן מככבת בזכות מנהל וצוות הראויים למחמאות ותשואות, הם לא וויתרו ולא יוותרו על אף ילד.
במערכת בה מקדשים בתי ספר ייחודים, פותחים בתי ספר פרטיים, מעודדים כניסת עמותות- ובהן המטרידה ביותר, בעיניי, "הכל חינוך" (ראו פירוט מעולה בעבודה עברית- http://www.blacklabor.org/?p=55476) צריך להפוך את בתי הספר המיוחדים לנורמה.
ברגע שהם יהיו נורמה, בה רואים כל תלמיד/ה, לא מאפשרים ללקויות אמיתיות או מומצאות לתייג את הילד/ה ועוזרים לו להיפטר מהן/ם במקום לקבל פטורים והקלות, בעיקר, אז נראה שינוי.
אי אפשר להמשיך עם הפרטת המערכת מחד, התמוגגות מפינות חמד וקבלת המצב בעשרות בתי ספר, בעיקר בפריפריות העירוניות והארציות.

4. כנס : "משנאת הזר לקבלת האחר"
האקדמיה הלאומית למדעים (??) יזמה כנס, שנראה מעניין מאוד.
לצערי הוא היה פתוח למוזמנים בלבד.
אל תתרגשו- מורות לא ידעו על קיומו, וגם אם כן, לא הוזמנו.........
התכנית נראית מרתקת, מאוד אקדמית- http://www.academy.ac.il/asp/events/events_details.asp?event_id=287
אבל באמת, נראה למישהי/ו שפוליטיקאים שלא מתנגדים להתנהלות מול מהגרי העבודה, פליטים, מבקשי מקלט ואחרים באמת יכול לדבר שם ואנו נאמין לו, על קבלת האחר?
האם במדינה בה החינוך, שהינו האינטגרטור הרחב ביותר, לא "מערבב" יהוידם וערבים, חילונים ודתיים ועוד ניתן לומר באמת כי אנו מיישמים את קבלת האחר?
אל תלכו רחוק, ראו מה קורה לילדים האתיופים באיילת השחר.

5. להלן פוסט מ"עבודה שחורה" שמרכז כל מה שקרה בחינוך השבוע, מעולה:
http://www.blacklabor.org/?p=55473

יום שני, 13 באוקטובר 2014

שני מורים, שינוי ומורות (השבוע במערכת החינוך)

הצעה חדשה ומרגשת, לבטח משמעותית, פורסמה השבוע בעיתונות, כחלק מה"מלחמה" (אני אוהבת טרמינולוגיה צבאית בהקשרים הגיוניים) בצפיפות בכיתות.
ההצעה, אשר גובשה, גם, על- ידי אייל רם (לשעבר ראש המכון לחינוך דמוקרטי בסימנר הקיבוצים) אשר מנהל כיום כראש מינהל עובדי ההוראה במשרד החינוך, מדבר על שינוי תכנית הלימודים של סטודנטים להוראה- דחיסת הלימוידם בשנתיים ועבודה כסטאז'ר בכיתה עם מורה וותיקה בשנה השלישית.

לא אתחיל לדבר על העובדה שאין תקציב לרעיון הזה, אתמקד בארבע נקודות חשובות מהותיות, ואביא שתי שעות תומכות שפורסמו גם הן השבוע ב"הארץ".

1. הכשרת סטודנטים להוראה-
במדינה בה הכשרת הסטודנטים הינה כה דיפרנציאלית- מצטיינים, דמוקרטיים, הומניים, אומנותיים, הבעתיים וכו' הבעיה אינה טמונה במגוון החינוכי, אלא ברמות איכות שונות, לעיתים מהותיות; ובעובדה כי בתום שלוש שנים, או ארבע אם נכלול את הסטאז'- שאינו באמת סטאז' מכיוון שכמות החניכה זניחה יחסית, והמורות עומדות לבדן מול כיתה, הסטודנטיות יוצאות לשטח ללא מיומנויות חשובות לניהול כיתה, תכנון שנה, יצירת תהליכי למידה משמעותיים אמיתיים ובעיקר יכולת חשיבה ביקורתית ליצירת שינוי.
הן יוצאות מורות ולא נשות חינוך.
מהתכניות המעטות המכוונות לכך יוצאים חלק ניכר מהסטודנטים לבתי ספר מיוחדים, המתאימים יותר לכישוריהם שנלמדו באופן ייחודי (!!) ולכן לא מעשירים את רוב המערכת.

יש להעלות את הרמה, לשנות את תכנית הלימודים ולהופכה רלוונטית לאופי הילדים, לשונות הנדרשת, ליצירתיות, ולהעז לעצב אנשי חינוך בעלי אומץ. רק אם נכוון גבוה תיווצר הקדמות.

2. שתי מורות בכיתה, או כפי שכתוב בכותרת "שני מורים בכיתה"-
על מנת שחונך יחנוך את חניכו יש צורך בזמן, ולמעלה מזה, יש צורך במיומנויות חניכה ומיומנויות של train the trainer, דהיינו יכולת לקחת חניך- סטודנט, סטאז'ר, אחר, ולהובילו מנקודה א' ל-ב' תוך הצבת דרישות ויעדים ויצירת שיח רציני, מפרק ומרכיב על התהליך.
מיומנות של חניכה הינה מיומנות נלמדת, ויש א/נשים שהינם מאסטרים  בחניכה ולא בכדי. אין הדבר דומה להוראה רגילה, ואין הוא יכול להתבצע ללא שיתוף פעולה מלא של בית הספר- הסמינר/ אוניברסיטה- הסטודנט, מצב שדורש זמן ומשאבי פיתוח (משאבים פשוטים ברמת פיתוחם, אך קשים ליישום ברמת הבירוקרטיה וההסכמות הסין מוסדיות.
בנושא זה כתב לעניין ד"ר אריה קיזל:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2452429

3. הצפיפות בכיתות-
מטרת התכנית היא לעזור בניהול כיתה גדולה, להלן השאלות:
- לאן יתפצלו התלמידים? אין מספיק מרחבים/ כיתות בבתי הספר.
- איך הסטאז'רית תלמד? האם באותה רמה של המחנכת הרגילה?
- מיומנויות ניהול כיתה הן אבן יסוד הכרחית שאינה נלמדת בכל תכנית להכשרת מורות/ים- מתן ידע זה יפתור בעיות רבות, בין אם בכיתה של 15 ובים אם בכיתה של 40.
- הצפיפות לדעתי, היא תירוץ, היא משנית בחשיבותה לאיכות ההוראה, איכות התכנים והגמישות באיך ללמד הנובעת גם מהמבנים, גם מהידע וגם מכמות הילדים.
אך, כפי שכתב יוסי קליין, קל יותר להיתפס לכמות מאשר לאיכות:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2365062

4. שינוי, שינוי-
מערכת החינוך, הסמוכה על עמותות לתפקודה רוצה לייצר שינוי גם דרך תכניות ייחודיות,
אך נדמה ששכחו לחשוב על ההיבטים הארגוניים- חברתיים של התכניות ועל סאב- טקסטים שלהן:
- למורות אין אופקי קידום או פיתוח אינהרנטיים ידועים, ולפתע מגיעים בוגרי תכניות ייחודיות (למשל "חותם") שאמורים להיות חוד החנית ולהגיע לניהול, מה קורה עם אילו שנמצאות במערכת?
- בוגרי תכניות מצופים/ מתחייבים להישאר במערכת שנתיים ומקבלות/ים תמריצים כלכליים, מדוע מורות חדשות שעברו הסבה, על חשבונן וללא תכנית לא תקבלנה תמריצים?
אם תהיתם כמות העזיבה אחרי שלוש שנים היא גבוהה....

* מנסיוני, כבוגרת תואר בחינוך מיוחד, אינני זכאית לסיוע בהסבה, כך זה גם ב"חותם" ובתכניות אחרות, איך זה הגיוני?
לינק לפירוט על חותם- http://www.themarker.com/markerweek/1.1654075


שינוי לא יוצרים מבחוץ פנימה, וודאי שלא במערכות גדולות, כל סטודנט שנה שנייה לסוציולוגיה יאמר לכן/ם זאת. יש לייצר שינוי דו- כיווני מטה- מעלה ומעלה- מטה, אם לא, הכל יישאר כסיסמאות ריקות, ובכל שנה עשרות פרויקטים ייחודיים, מרגשים ומשמעותיים יונחו לפתחנו והמערכת תיקפא או תידרדר.



תכנית משרד החינוך:
http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2452984





יום שלישי, 7 באוקטובר 2014

מערכת החינוך בתקשורת השבוע

מערכת החינוך קיבלה זמן מסך אינטרנטי רב השבוע, ולאו דווקא לטובה:

1. המינהלת לזהות יהודית תיכנס לבתי הספר.
לא שאני מתנגדת לחינוך על בסיס ערכים יהודיים, אבל בחברה  כה מקוטבת ולא שיוויונית, בין אם בתוך ההגמוניה היהודית ובין אם בין הקבוצות הדתיות והתרבותיות השונות הייתי מצפה לפני נקודת שבר להכניס יותר תכניות של שיוויון, זכויות אדם, חינוך לפלורליזם ולרב תרבותיות.
בנוסף, כל ההתנהלות של המינהלת הזו, מתבצעת ללא שקיפות ובהחבא, נקודה אשר מלחיצה את הציבור החילוני במדינה, ואולי אף בצדק.
שכן כאשר באים לחנך ילדים על ה"משפחה היהודית", וחלקם ילדים למשפחות גרושות, חד הוריות, חד מיניות ועוד, איך הם יחושו בכיתה? איך הנושא יתכתב עם אורח החיים, השיח היומיומי?
איפה המורות בסיפור הזה?
גוף פרטי יעביר זאת (הסבר מפורט ולא הגיוני כלל מצוי בלינק זה: http://www.themarker.com/news/education/1.2450481) והמורות שלא מכירות את המערכים לפני, ולעיתים אף תוך כדי מודרות מהתהליך.

אבל רגע, מה התהליך? הכל מעומעם.
נדמה שיש המון תכניות במקום העמקה בתכניות קיימות.
כפי שאמרו מספר מורות וותיקות: "בכל שנה נוחתות עלינו אינספור תכניות, הן תעלמנה בסוף השנה, או שינו שם וצורה....."; כנראה שזה לא המתכון להצלחה.

2. מיקור חוץ, מיקור חוץ:

א. 11 מיליארד שקל בשנה נכנסים לכיסיי עמותות עבור תוכן בבתי הספר.
להלן חמש הנקודות הקריטיות בעיניי:
* בתי ספר ייחודיים/ פרטיים באישור המשרד, מספרם עולה כל שנה.
* תכניות העשרה אשר באות על חשבון התמקצעות של מורות.
* חברות שכותבות עבור המשרד תכניות ייחודיות, מבחנים, הערכה ועוד- יש הון אנושי עצום למשרד- המורות והמנהלות; נכון, לא כולן, אבל חלק משמעותי מסוגל להתקדם לפיתוח, קידום יוזמות ועוד.
ניתן לפתוח אגף שיעסוק בתחומים אלה אל מנת שהידע יישאר של המשרד, יהיה פתוח לכולן, בכל בית ספר, בכל עיר וכפר.
יש משהו נכון יותר בהחזרת הון לעובדות של הפרופסייה ולפיתוחן.
בינינו, התגמול הכספי עם השנים נמוך יחסית, וההתקדמות במערכת לרוב המורות הינה מינורית (אין לאן, אין תכנון קריירה ועוד), והתקדמות מקצועית תשפר את מצב הפרופסיה ואת המוטיבציה ואיכות המורות והצוותים.
* מורות קבלן- אין לי מה להוסיף.
* חברות חיצוניות שמשקיעות בבתי הספר מחד (חלק ניכר מהן בבתי ספר מקצועיים), לצד סגירת בתי ספר מקצועיים במדינה בה יש צורך עצום בבתי ספר מקצועיים טובים, ולא רק של "אורט".

ב. על מנת להחזיק את חברות מיקור החוץ שמחליפות את האחיות בבתי הספר- המדינה משקיעה עוד כסף (שאמור היה להיחסך); ועוד לא דובר על מחסור בדמות בטוחה, עימה נבנה קשר אישי, שהחדר שלה הוא מקום מפלט כשכואב, כשכואב בכאילו.
המקורות:

http://www.themarker.com/news/education/1.2450481

http://www.themarker.com/news/education/1.2450395

ג. בית ספר "רמז"- תשפטו בעצמכן.
אותי לא עוזבות המחשבות על איך והאם היה ניתן לעשות זאת בלי גופים פרטיים, מה קורה בפריפריה, מה יקרה שחברות תסיימנה את הליווי (על אף בטחון המנהלת שיהיה בסדר) ומשפט שאמרה המנהלת- שבכל בי"ס טוב התלמידים מצליחים בעזרת מורות פרטיות..........
http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2448400

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

אי תפיסת הפרופסייה את עצמה, ולמה, לצערי, ליידי גלובס פיספסו

התאכזבתי השבוע משני ארגונים שאני מאוד מעריכה:
ליידי גלובס ו"אסיפת הורים" (סיעה בעיריית תל- אביב);
ליידי גלובס (מגזין שאני מעריכה מאוד) פירסם את רשימת 50 המשפיעות שלו, וראו איזה פלא כל הנשים עובדות בפרופסיות גבריות- תעשיות ביטחוניות, בנקים, כלכלה ותקשורת. ישנם גם שלושה עמודים של תרבות- מסך- פוליטיקה (מתוך כ-200 עמודי מגזין).
מה אמורה לחשוב כל אישה שאינה קשורה לפרופסיות אלה? אין  נשים מחוללות שינוי והשפעה בפרופסיות אחרות? בחינוך? ברווחה? במאבקים ציבוריים? נכון הדבר שבשנים עברו גם זוכות פרס נובל היו שם, אך הן לא דוגמא אמיתית, הן הקפיצה בפרבולה.
הבעיה עם מגזין נשים, איכותי שפונה לנשים ולגברים, שמתעלם ממגזרים שלמים של תעסוקה והשפעה, אומר בעצם, ללא מילים, שאם אינך שחקנית במגרש הגברי אין לך יכולת השפעה. ואולי, במדינת ישראל, אין נשים משפיעות במגזרים הנשיים המובהקים? אולי באמת, בעיקר גברים מובילים גם את הפרופסיות הללו תוך כדי הנמכת הנשים ושעתוק המצב?

הבנייה של זהות, כפי שכותבת ורד רמון- ריבלין (העורכת הנפלאה של ליידי גלובס) לא יתבצע אם יראו תמיד את הנשים ש"פרצו" למעוזי הגבריות, למעוזי ניהול כלכליים- פוליטיים, אלא בד בבד עם נשים שמשנות כללי משחק לא מעצם היותן "שם" אלא משום שהן פועלות אחרת.

"אסיפת הורים", הגדילה עשות וקראה לאבות להצטרף למאבק לתוספת סייעת שלישית בגני טרום חובה, משום שהעירייה מתייחסת למאבק כאל "מאבק של נשים היסטריות". באמת? אם הגברים יצטרפו זה מה שיעזור? הבלבול מתחיל בחוסר ההבנה שמה שצריך לקרות הוא שכל הגננות וכל הסייעות לא תופענה יום אחד לעבודה, שכל האמהות (וגם אבות שרוצים כמובן) יעשו מעשה.
אבל לקרוא לגבר בכדי שלא יקראו לנו נשים היסטריות? זה כל- כך תחילת המאה ה-19 (דרך אגב, כנראה שה"היסטריה הנשית" הצליחה להשיג סייעת שלישית לשנה זו, וכעת עובדות במרץ על הסדרת הנושא להמשך).
הבעיה, אותה גילו כנראה גם נשות "אסיפת הורים" שגננות וסייעות מפחדות, זאת המילה, ולכן הסיכוי שהן תמחינה נמוך, נמוך מאוד.
כאשר מקרים כאלו, מתרחשים על ידי גופים נשיים מובהקים, עם אג'נדה ברורה וחזקה, אין פלא שפרופסיות נשיות לא מוצאות את נקודת הפריצה מעלה, בהיבטי חוזקן ויכולות השפעתן. אישית, לדעתי, מערכת החינוך צריכה לחשוב איזה שינוי היא רוצה לייצר כמעוז נשי, ולחתור לכך, על אף המגבלות:
כתבתי בפוסט לפני כחודש על תפיסת המורות את עצמן: http://murkav.blogspot.co.il/
וב"הארץ" העלו בערב החג כתבה מעולה על פרופסיית ההוראה בארה"ב ובתוכה מובאות דעות המראות כי המורות עצמן נתפסות בעיני עצמן כחלשות, כקורבנות המתפקדות תחת ה"מערכת"; גורמים המשפיעים על כוחן ויכולתן לחולל שינוי: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2442695


יום שבת, 27 בספטמבר 2014

מעמד הבנות- נשים בבתי הספר, לבוש ושיעורי התעמלות

בתי הספר בישראל הינם ממלכתיים, ממלכתיים- דתיים או דתיים או חרדיים.

אם נתייחס לעובדה שאנו חיות וחיים בשנת 2014, והשיוייון הינו ערך יסוד במדינה היהודית בה אנו חיים שני המקרים המתרחשים בארץ, בבתי ספר ממלכתיים, בימים אילו לא היו צריכים להתרחש. תוסיפו לכך את העובדה שמשרד החינוך טוען כי נושא דימוי גוף, עידוד ספורט לנשים (עממי ותחרותי) ושיח של זכויות ושיוויון אמור להתקיים בבתי הספר, לפי חזון משרד החינוך ולאור התכניות המוצגות באתריו.

ב"תלמה ילין" הוחלט לבטל שיעורי ספורט משותפים, ולהתאים את בית הספר לחוזר משרד החינוך..... (חוזר שקיים כבר 15 שנה), ובבתי ספר רבים אסור לבנות ללבוש מכנסיים קצרים "מדי". ובכדי שלא תחשבו שאני מתירנית מדי, גם אני חושבת שאם רואים למישהי את הישבן- זה לא לעניין, אך מכנס קצר אין בו משום הזניית הגוף.

הקשר והבעיה בשני המקרים מתחלק לארבעה חלקים:
1.      אין התכתבות עם החיים האמיתיים מחוץ לבית הספר.
2.      האיסורים עומדים בניגוד לתפיסות חינוך רחבות של בחירה, חופש ביטוי, דימוי גוף, מרחב פרטי.
3.      הם ומונעים מחרדה בה בנים ייפגעו בבנות או שבנות נמדדות בשל היותן בנות או בשל לבושן, ולא בשל התנהגותן ומעשיהן.
4.      חוסר היכולת של המערכת להתמודד עם בעיות אמיתיות, כגון- הטרדות מיניות, יחסים בין בנים לבנות ועוד בכלים חינוכיים, מה שמעביר את המערכת לשימוש בחוקים שקל לאכוף.
המעניין הוא שמובילי המחאות הם התלמידים שמוחים על היחס.

ולמעלה מזה- מדוע נושאים אלו לא עולים לכותרות והופכים לדיון ציבורי רחב? אלו נושאים חשובים, שמשפיעים על הנוער היום, ומחר על החברה כולה.

להרחבה על הנושאים:
מכנסיים קצרים:

שיעורי התעמלות משותפים, בנים ובנות (רחמנא לצלן) בתלמה ילין:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4570939,00.html

יום ראשון, 21 בספטמבר 2014

אתר משרד החינוך- בין למידה משמעותית לתוכן האתר

כאשר אני נכנסת לאתר חדש, על אחת כמה וכמה אם אמורה להיות לו משמעות עבורי, אני מנסה למצוא את הייחודי מצד אחד ואת המהות הברורה אותה הוא אמור לתת לי.
אתר משרד החינוך, שהינו (אני מקווה) השער למשרד החינוך, תפיסותיו, חזונו וכד' מאכזב אותי מאוד.

לא אתייחס לעיצוב ולחווית המשתמש, כי אם לתוכן, שחשוב בעיני מאוד, בייחוד לאור הסיסמה המובילה את המשרד "למידה משמעותית".


1.
א. בתור אתר שמקדם את "האחר הוא אני", למידה משמעותית המקדמת הומניות, שיוויון ועוד, מפתיע אותי שאין אפשרות       לגלוש בערבית/ רוסית/ אמהרית (בתור התחלה ערבית היא הכרח) ואין הגדלת אותיות ללקויי ראייה.
ב. האתר מציע מגוון פעילויות ומידע בנושא חגי תשרי וחשיבה על האחר, מה עם רעיון לפעילות על ראש השנה האתיופי?       מה עם מחשבה על שיעור/ משחק כללי על חגים בישראל שאינם רק יהודיים? מה עם רעיון לבתי ספר ערביים? או שיש
    להם אתר אחר? גם לחינוך הממלכתי דתי יש אתר אחר?

2. מיעוט חומר חינוכי רחב, עיסוק בבירוקרטיות רבות, נושאים ידועים (התאקלמות לגן, התאקלמות לכיתה א' וכד').
    ניתן היה לשים כפתור- התאקלמות ובו מגוון מידע לגילאים השונים. חסרה יריעה של נושאים שאינם ברורים מאליהם.
    כל מורות ישראל יודעות מה לעשות בחודש תשרי. האם כולן יודעות ללמד הומני? האם לא הגיע הזמן לגוון, להעז? אם       זו מטרת המשרד, לשנות את הלמידה ולפרוץ גבולות, קשה יהיה לעשות זאת עם מערכים ידועים ושמרניים.

3. "למידה אפקטיבית"- מדובר רבות על כך שיש לעבור ל"למידה משמעותי", אני לא אפתח בפוסט זה את תפיסתי על             סיסמא זו, אך לא הגיוני שכל ההפניות לנושא הן תיאורטיות (מאמר דעה, תפיסת הנושא ואבני דרך) או תחת "יוזמות      
    ופעילויות" מציגים לנו רק בתי ספר ניסויים (לאחרונה שבדקתי 90% מהמערכת הממלכתית הינה לא ניסויית) או
    פעילויות מפלאות, המתרחשות מזה שנים, וחלקן הגדול הינו חד פעמי, או חלק משיעור מובנה שדורש יציאה החוצה בין
    כה וכה.

4. לא מצאתי חומר נגיש על מספר נושאים קריטיים להפיכת המערכת לאיכותית יותר: קשר הורים מורים (קיים לינק
    בפורטל עובדות ההוראה, אך זה נושא מורכב יותר, שדורש תשומת לב נכבדת), עבודה עם התלמידים על תפיסתם את
    עצמם כלומדים (ולא רק על שיעורים וסדנאות, אלא על התהליך החינוכי כרצף) ועל גזענות (יש מערכים מופלאים של  
    האגודה לזכויות האזרח, למשל).

תשבוחת אחת חשובה במיוחד:
הנגישות לבעלי תפקידים במשרד החינוך- גבוהה מאוד דרך האתר, חידוש מרענן.

הערה חשובה נוספת:
משרד החינוך מפעיל דרך המכללות ומרכזי הפסג"ה קורסים נפלאים למורות, אך חומרים מופלאים ואיכותיים המיוצרים בהם ועבורם, אינם מרוכזים באף מקום באופן חכם....

יום שישי, 12 בספטמבר 2014

השיחה על צוק איתן בכיתה, שרון- יש הסכם שלום!!

שבוע ראשון ללימודים. קיבלנו הנחיה ממשרד החינוך לדבר על "צוק איתן" לדבר על רגשות, לדבר על חוויות ולעשות פעילויות שבירת שיגרה ו"חוסן". כמובן, במדורה.
 אצלנו בכיתה פתחתי בשתי שאלות:
1. מה אתם/ן יודעים על "צוק איתן"?
2. מה הייתן/ם רוצות לדעת?

מעניין לשמוע מה ילדים בכיתה ב' ממרכז תל- אביב יודעים, שמעו וחוו.
האזעקות היו חלק מינורי מחייהם בחופש הגדול, והם חשו בטוחים; עם זאת הדאיג אותם מאוד אורח החיים של הילדים שקרובים לעזה וגם של האנשים בעזה.
הם שמעו על המנהרות- ושאלו מדוע חפרו אותם.
הם שמעו והכירו מעט מילואימניקים וביררו לעומק מה עושים בצבא, והאם זה מסוכן.
הם ידעו שהרבה נפגעו בעזה, אבל סייגו שהצבא לא רצה לפגוע בהם.
היה להם חשוב להבין איפה עזה נמצאת.
למה מצרים לא רוצה את עזה?
והם שמחו- כי כמה ילדים אמרו שיש שלום.

מהנקודה הזו התחלתי- מה זה שלום? עם מי יש לנו שלום? למה יש מלחמות בארץ הזו? ובכלל?
ומה זו הפסקת אש? ואחריה יגיע שלום?
ואיך אתם תרגישו אם יהיה שלום?

הייתה שיחה מעניינת, שהתפרשה על פני שלושה ימים וחמש שעות.
מפות, שירים, אישים שקשורים לשלום.
גם על יצחק רבין דיברנו, מישהו אמר שהרגו אותו כי הוא רצה שלום.

ואני תוהה, אם מורות בעזה דיברו על המבצע.
ואני תוהה האם החינוך הישראלי, שמחקר גילה שהוא גזעני מדי, סובלני פחות מדי ובעיקר מאוד לאומי מחנך לשלום,
או שמא, רק להפסקות אש.