לקראת יום הזכרון- שיעור שמתאים לילדי א'-ב' בנושא אובדן "מה זה למות"

מה זה למות?

 נושא המוות הוא נושא מורכב הן מבחינת תפיסתו התרבותית חברתית והן בהיבט הרגשי. ילדים בגילאי גן חובה- א' עוסקים רבות בשאלות על מוות, ונפגשים עם מושג המוות בחיי היום יום; אם במשפחה או במעגל החברים ואם כחלק מהחיים הציבוריים (אריאל שרון, אריק אינשטיין, יצחק רבין ועוד). חוסר מידע או מידע שגוי עלול לייצר חרדות מתוך אי- ודאות ויצירת פנטסיה לגביו. במקביל, כמבוגרות, קשה לנו לעיתים לדבר על נושא כה מורכב, בין אם מתוך לחץ אישי ובין אם מתוך חוסר בטחון או הימנעות.

בנוסף, ביטויים כמו: אני רוצה למות, אין לי כוח לחיות הופכים לשגורים בפי חלק מהילדים וקיימים בשיח במרחב הכיתתי, לרוב ללא הגיון או רציונל שימושי; וישנה סברה שחלק מהאלימות, בעיקר בארה"ב, קשורה למשחקי המחשב, שם "מתים" וחיים שוב.... בין אם הטענה נכונה או לא, יש משמעות לקלות השימוש במוות כדימוי -נכון או מוטעה.

ניתן לקיים שיעור מקדים בנושא -געגוע -מהו געגעוע, למה מתגעגעים, כיצד מתגעגעים – מעתם השיח תגלו על אובדנים של הילדים, בין אם של אנשים, חיות מחמד, או דברים אחרים שהיו עבורם אובדן.

השיעור הוא שיעור מונחה תלמידים, הם מכתיבים אילו נושאים קשורים עולים וכמה נכנסים אליהם לעומק.

א.     הצגת הנושא- מוות.

ב.     מה אתם יודעים על מוות? בניית שמש אסוציאציות.

ג.      האם הכרתם מישהו שנפטר? מה אתם מרגישים בקשר לזה?

ד.      איך אתם מרגישים בנוגע לזה?

ה.     זמן שאלות-

מענה נייטרלי ומותאם גיל לשאלות, דוגמאות:
1. כולם מתים? כן, בדרך כלל כשזקנים מאוד.

2. אבל מתים ממחלות? לפעמים, אבל יש חיסונים, ורפואה מעולה.....

3. מה קורה אחרי שמתים? אף אחת לא יודעת בדיוק אבל אולי עולים לשמים, אולי יש גן עדן, אולי.....
ניתן לתת להם להעלות אפשרויות ולתמוך בהן כל עוד הן הגיוניות.

מעבר לשולחנות קריאה, שלושה ספרים:

1.     הבקבוק והלב- המילה מוות אינה מוזכרת כלל, רק התחושות והגעגוע.

2.     סיפור מהחיים- מוות של ציפור.

3.     ללי וסבא - ילדה שגילתה על בן משפחתה שנפטר.

הילדים בוחרים ספר שמתאים להם (קבוצתית) וקוראים אותו, ואז כל אחת/ד מציירים מה שהם רוצים:
מכתב לקרוב משפחה שנפטר, ציור על המוות, רגש, מחשבה וכו'.

 

ו.       סיכום השיעור וזמן לשאלות.
כמובן, שאם עולה משהו מדאיג – יש לקחת ילד.ה לשיחה אישית ובמידת הצורך להפנות לגורם מקצועי נוסף.

ז.      לינקים בנושא:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3547400,00.html

http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Shefi/HerumLachatzMashber/lachatz/HamavetBeayneiYaladei.htm

http://counseling.edu.haifa.ac.il/2007/bereavement/tools.htm

 

 

הערכה עצמית, הכתבה בכיתה א'

כחלק מהתפיסה הכוללת של לימודי קריאה וכתיבה עולה שאלת האיות. אני מהמצדדות בכך שיש לטפל בשגיאות איות וטעויות כתיבה (כמו הוספת אותיות, השמטת אותיות, בלבול בין אותיות ועוד9 למן הרגע בו הילדים קרואים באופן שוטף, דהיינו באזור פסח בכיתה א'.
כחלק מהשיח בכיתה על ספרים, כתיבת סיפורים עצמאית אני מנסה לייצר מודעות מטה- קוגניטיבית לנושא אוצר המילים והכתיבה הנכונה. המצאנו שלל חוקים לזכירת כללים חוזרים (דגשים, מפיק, חֵ בסוף מילה ועוד), ישנו שיתוף פעיל של ספרי קריאה והקראה בכיתה ועוד.

היום התחלנו בהכתבות, ללא למידה מוקדמת, וההכתבה בוצעה כמשחק.
בתום ההכתבה כתבתי את המילים על הלוח והילדים בדקו את עצמם, כאשר היה סימון ל:
ללא טעויות.
טעות אחת- הגיונית.
טעות ענקית.

רוב הילדים הצליחו מאוד, ונהנו לבצע, להעריך את עצמם, וקיבלו תזכורות חשובות-
אלו שהצליחו מאוד לא יכלו להשוויץ (כחלק מההבנה שניצחון או הצלחה גדולה צריכה להיעשות בענווה),
ואלו שלא הצליחו מאוד קיבלו שיחת מוטיבציה כיתתית על ניסיון והצלחה.
אני לא בדקתי הפעם את ההכתבות, ולאחר שנעשה מס. הכתבות בצורה כזו, תהיה בדיקה כפולה ולבסוף בדיקה שלי בלבד ובדיקה כפולה לסירוגין.

אני מקווה שההתנסות בהערכה עצמית תלווה אותנו בהיבטים שונים של הלמידה בהתחלה באופן עצמאי ובהמשך, אולי בלמידת עמיתים, תוך מתן משוב איכותי.
הערכה עצמית כאשר מתווספת לעבודה איכותית בקבוצות יכולה להוות עליית מדרגה באופי הלימוד, בעצמאות הלומדות/ים, בפתיחת אפשרויות חדשות ללמידה בכיתה.

המלך אמר, משחק לביסוס צלילים, תנועות וסימני פיסוק

שבועיים לפני פסח סיימנו את כל התנועות שלומדים בכיתה א'; למדנו חמישה סימני פיסוק נפוצים (פסיק, נקודה, נקודותיים, סימן שאלה וסימן קריאה). במקביל לעבודה בחוברת, התחלת כתיבת סיפורים אישיים, מחשבות על הכתבות, משחקים של זיהוי ניקוד, המון קריאה, שימוש במשחקי מחשב באתרים השונים החלטתי שצריך משחק מהנה שישלב מספר אלמנטים חשובים:

1.      תשובת מקהלה של הכיתה (אלמנט חשוב שהוכח כיעיל מאוד לרכישה ולמידה של חומר שדורש שליפה אוטומטית מחד והפנמה מאידך).

2.      זיהוי אוטומטי פונמי- שמיעתי.

3.      זיהוי אוטומטי כתוב (חיוני לשטף קריאה).

4.      חיבור בין הזיהוי לאלמנט גופני אשר קיים בינו לבין האלמנט (חיריק, קמץ, נקודה וכו') הוא בעל דמיון, אך אינו מהווה רמז חזותי בזמן קריאה (הוכח כי שליפת חומר בתנועה או בפעילות אחרת משרישה את החומר באופן איכותי יותר ללומד).

5.      משחק מהנה שיכול לבסס בטחון והצלחות, בייחוד בקרב המתקשות/ים.

6.      משחק שהילדים יוכלו לשחק בו באופן עצמאי.

7.      סיכום עד כאן מאתגר.

ילדי הכיתה אוהבים מאוד את המשחק המלך אמר, וחיברתי, יחד איתם, תנועה לכל סימן וצליל.

למדנו את הסימנים במספר חזרות ושיחקנו המלך אמר, כאשר אני אמונה על בלבולם, וגם הם הובילו את המשחק. לקראת סיום הזמן שהקצבתי למשחק גלשנו לחיקוי תנועות ללא קשר לצלילים ולסימנים והילדים קיבלו במה לרעיונות ולדמיונם תוך הובלת משחק תנועתי בכיתה.

להלן התנועות:

מילה על שלום, השלום עם מצרים וכיתה א4

אתמול חגגו 35 שנה להסכם השלום עם מצרים (1979), במקרה חברה העלתה שיר ופוסט על הנושא לפייסבוק, ופתחתי את הבוקר בכיתה בעשר דקות על הסכם השלום עם מצרים.

סקירה קצרה של האישים הבולטים מישראל ומצרים, מפת העולם לזיהוי מיקומי המדינות- שמות ומיקום גיאוגרפי, הסבר קצר- פתוח לשאלות על מלחמה ושלום, אויבים וחברים, גבולות ויתרונות השלום.

השמעה של השיר במתודת הקשבה:
הקשיבו לשיר, אשאל עליו שאלו:
https://www.youtube.com/watch?v=ajXks-EcHFk

עצירה- על מה דיברו בשיר?
משחתות, תפוחי זהב, חוף השנהב.... ועוד. הבנת מושגים תוך שימוש במפה ובוויזואליות דרך המחשב (משחתת, חוף השנהב).

המשך השיר- ואמירה- מותר לנוע.
מספר ילדים מתחילים לתופף ועוד שניים מתחילים לטייל בכיתה.
עצירת המוסיקה ושאלה: למה המוסיקה דומה?
אחד הילדים אומר למצעד.

הסבר שהמשוררת חיברה בין מילות חופש ומוסיקה שמחה לבין מקצב של מצעדי מלחמה.

המשך השיר, ריקודים, מצעדים ותיפופים, זמן לשאלות וסיכום.

כמה פשוט לציין מאורע משמעותי בכיתה א', כחלק מרצף של שיחים שונים- ידע עולם, שלום, סובלנות, כבוד הדדי וחברות.

כמה עצוב שאנו מציינים מלחמות, ימי זכרון, עוולות קולקטיביים ולא מציינים בקול תרועה ובעשייה איכותית את השלום, את יחסי החברות, את האומץ המנהיגותי. 

ענווה בחינוך; או לא ללכת עם הראש בקיר......

בקורס בו אני מנחה הנחתי על השולחן את שאלת ההשפעה. מי משפיע עלינו, השפיע בעבר. מי הפך אותנו למחנכות שאנו היום.מה יגרום לנו לנסות ולבצע שינוי, ומהם הכלים שעומדים לרשותנו.
על מנת להתחיל ולעבוד על הנושא ביקשתי ממשתתפות (ומשתתף, שהחל מרגע זה יוכל במשתתפות) להגדיר נושאים חשובים לפיתוח ואיתגור; הנושאים שעלו הם- מנהיגות, יצירת שת"פ, יצירתיות ומקומה במערכת, למידה התנסותית וכלי הרפלקסיה אשר מצוי בשיח ההוראה, בפיתוח המורים, בחיי היום יום. 

ישנה שאלה אשר מלווה את המפגשים והיא שאלת ההתלהבות- איך לייצר התלהבות? איך לייצר התלהבות אצל התלמידים שלנו? איך לייצר התלהבות אצלנו כאשר אנו לומדות ומעצבות את אופי הלימוד שלנו.

את המפגש על הרפלקסיה הכנתי על מנת שיהיה מעניין ומאתגר וניסיתי להביא את הנסיון שלי כתלמידה וההשפעות עליי, האמתיות ואלו שפיתחתי ועיבדתי בתוכי לכדי השפעות משמעותיות לשיח על הרפלקסיה.

המפגש הפך תוך כעשרים דקות מתחילתו לשדה קרב בין מספר משתתפות וביני. לא משנה איך ניסיתי לשנות את כיווני הקונפליקט נתקלתי בחומה בצורה, ומרוב שרציתי להעביר את המפגש, לחשוף את המשתתפות לחומרים חדשים ומאתגרים לא שמתי לב שאני נכנסת בחומה במקום לעקוף אותה; מרצה את הידע במקום לשנות את הדיאלוג; והתסכול הצטבר לאורך כל המפגש, וכל דין ושיח עם חברי הקבוצה האחרים לא הרפו את תחושתי שאני נכשלת והדפוס לא מקדם את הקבוצה, אותי ואת מערכת היחסים בינינו. כמובן שהתלהבות לא נכחה בתום השיעור בחדר, בעיקר לא אצלי.

בתום השיעור פנתה אליי אחת המשתתפות ושיקפה לי את מה שקרה במפגש מנקודת מבטה. שיחה של רבע שעה שגרמה לי לשבת ולכתוב רק את מה שהרגשתי, בלי לנתח, בלי לתרץ. לאחר מספר ימים ישבתי מול הכתוב וניתחתי את מה שקרה לי. מה עיכב אותי, איך לדעתי נתפסתי מול הקבוצה, איך החטאתי את המטרה ואיך אני רואה בעיני רוחי את המפגש הבא.

בתום המפגש העוקב הצגתי חלק מהרפלקסיה שעשיתי על עצמי ואת התובנות. המשתתפות הגיבו בהתפעלות מהחשיפה ובעיקר שמחו על השיתוף ועל ההבנה שלי והשיתוף שטעיתי. למדנו על רפלקסיה. היתה התלהבות מאופי השיח המקדם, גם אותי כמרצה/ מנחה.

אני יודעת שלמדתי המון. על הנחייה, על הוראה, על חינוך; אך בעיקר על יחסים עם בנות/בני אדם. על איך אני נתפסת בעיני אחרים ובעיקר על איך להנהיג. הלמידה שלי ושל הקבוצה תוכל לשמש אותנו בכל מפגש חינוכי. ההדדיות והרפלקסיה הם כלים חזקים ומשמעותיים שאנו צריכות להשתמש בהם ולשתף את התלמידות/ים שלנו על מנת שנוכל לדרוש מעצמנו ומהם התקדמות ומשמעות.

למה תנועה?

אצלי במערכת השעות יש שיעור מיוחד, שנוצר מתוך החלטה שלי להכניס שיעור ש"לא קשור" לתכנית הלימודים הרגילה. שיעור שעומד בפני עצמו אך מלמד אותי המון על הילדים ומשליך על ההתנהלות שלנו ביום יום. שיעור שהפוטנציאל שלו- החינוכי, השיחי, התנועתי, ההתנהגותי ויכולתו להשפיע על הביטחון העצמי ואף על דימוי הגוף של הילדים הוא עצום.

כמובן, שחלק מהפוטנציאל/ מטרות הינם מאוד רחוקים מפני שהוא דורש הטמעה, יצירת שיח, קישורים ליום יום הרגיל של הכיתה, התנהלות איכותית בשיעור עצמו; אבל אני מקווה שככל שנתקדם עוד רבדים יתגלו ויפותחו.

השיעור הינו שיעור תנועה, המכונה ע"י הילדים כשיעור יוגה, משום שאנו משתמשים בספר יוגה לילדים ובקלפי יוגה' אך הוא שיעור של תנועה, פעילות גופנית, אתגרים גופניים והקשבה לגוף (נשימות, מתיחות, רגיעה). הוא מתרחש אחת לשבוע ומתנהל כמרחב מאפשר מאוד מחד, ומאידך עם כללי התנהגות ברורים אשר מתקיימים ומדוברים בכיתה:
גבולות ברורים לכל פעילות;
התייחסות למרחב שלי ושל החברים;
שיתוף פעולה;
עידוד;
קבלת מגוון אפשרויות, פתרונות, דעות;
תרבות שיח (שאינה זהה לגמרי לכיתה, מעצם אופיו המלהיב של השיעור);
ניצחון והפסד בכבוד (מעט מאוד משחקים מאפשרים ניצחון או הפסד- אך ישנם ילידם שהפחד להפסיד או "לא להצליח" במשימה מונע מהם השתתפות).

הילדים מחכים לשיעור, גם אלו שטוענים שאינם אוהבים תנועה- אך משתתפים במרץ (: ואני מצליחה לראות ולשמוע דברים שיכולת ההתבוננות שלי בהם בכיתה פחותה:
ילידם נמנעים- מדוע- פחד להיכשל, בעיות מוטוריות, אחר....
ילדים פחות מקובלים חברתית- שמקבלים המון תשומת לב חיובית בשל יכולותיהם
יכולת שיתוף פעולה מבחירה
יצירתיות ודוגמטיות
ועוד.

התנועה מלווה אותנו גם ביום יום- כחלק מתפיסתי שלמידה צריכה להתבצע גם בתנועה; אך התהליך של הבניית מרחב בו מדברים "עם הגוף" ומאפשרים לבנים ולבנות (וישנו שוני עצום בתפיסתם את גופם, יכולותיהם, את התנועה עצמה כבר בכיתה א') להביע את עצמם ולבנות בטחון היא מתנה בעיני.

השילוב של עבודה דרך הגול, לי כמחנכת, בנוסף לשיעורי הספורט- מהם אני מכניסה משחקים אהובים לבקשת הכיתה, ובנוסף לשיעור תגבור בבית הספר לילדים עם קשיים מוטוריים פשוטים- כגון חולשה בחגורת הכתפיים- מאפשרת לטווח ארוך ערוץ נוסף מול הילדים שיוכל לשמש גשר לנושאים חשובים.

אשמח לשמוע מנסיונכם על שילוב תנועה בכל היבט חינוכי- לימודי.

* כמובן שישנן דילמות רבות, חלקן התנהגויות בשיעורים הללו- אך הן לפוסט אחר.
וכמובן שאני מודה למנהלותיי על שהן מאפשרות לי זאת!!

מה בין מוות לחינוך

השבוע נפטרו עזריה אלון ושולמית אלוני. מורשתם חייבת להילמד בין קירות הכיתה, גם בכיתה א'; כמו גם מורשתו, ולפחות איזכורו של אחרים שנפטרו בחודשים האחרונים. ציון מעשיהם, ייחודם, פריצות דרך ודרכים שנסללו בחייהם הם חלק מבסיס הידע הכללי של כל תלמיד ותלמידה כחלק מהיותם אנשי הארץ הזאת. חשיבות השיח על המורשות השונות תהווה בסיס לדיונים, לעמדות, למחשבות ולביקורת מצד התלמידים (ברמות שונות) הן על נושאים קונקרטיים והן על תפיסות עולם; פוליטיות, לא אידיאולוגיות.

אך בנוסף לאנשים עצמם, עולה צורך נוסף בכיתה א', והוא התייחסות חינוכית לנושא המוות, האובדן. ורציתי לשתף אתכן/ם בשיעור שהחלטתי להקדשי לנושא, מתוך תפיסה חינוכית שיש לתת גם לנושאים מורכבים מקום בשיח הכיתה (גישה המגובה בתפיסות טיפוליות).
אך בעקבות שיחה שהייתה לי אתמול, החלטתי שאשתף בשיעור הספציפי בהמשך ואתעכב על דיון משמעותי, בסיסי שהיה לי אתמול עם אישה שאני אוהבת ומעריכה.

הדיון נסב סביב תפקידו של המורה להיות מחנכת/ך, דמות משמעותית עבור הילד/ה בכיתתו, בגנו, במערכת.
לתפיסתי, הבנויה על חוויותיי עם מורים לאורך שנות לימודיי ועבודותיי, ועל ניסיוני ארוך השנים במסגרות חינוכיות שונות (פורמליות, א- פורמליות, בארץ ובחו"ל) על המורה להיות מחנך משמעותי עבור התלמיד/ה, גם אם עמדותיו אינן באות בהלימה עם בית התלמיד.
למעלה מזאת, בנוסף לצורך המערכת לאפשר למחנכות/ים להיות סוג של מצפן לערכים אוניברסליים מוסכמים, ולהכווין להתנהגות מקובלת (אי- אלימות, תרבות שיח, חברות, שיווין ועוד) יש לתת למורה את הבטחון בהיותה/ו דמות אמון אשר צריכה ויכולה להביע את דעתה בכל נושא, ואשר תשכיל לפתוח ערוץ הידברות במידת הצורך גם עם ההורים במקרה שישנו חשש או התנגשות בתפיסות.

לדידה של חברתי על המורה להיות מתוחם וסגור בגמישותו להגיב; שכן לא כל המורים "חושבים כמו...", לא כל המורים הינם רגישים/ אינטלקטואלים/ אחר... ולכן על מנת שלא "יסבו נזק" אמיתי או מדומיין, יש צורך להגבילם.

לא אכנס לפרטי הדיון, ואומר שהשתדלתי לא להיכנס לוויכוח עקרוני, אך הנושא לא הפסיק להעסיקני. נכונה העובדה שאני חדשה במערכת החינוך, ונכונה העובדה שהשבוע רשת החינוך הגדולה בישראל העמידה במרכז המטרה מורה שייצר דיון פוליטי בכיתתו; אך משהו מטריד אותי ברמה הבסיסית.

כיצד יתכן שאמון החברה באנשים האמונים על חינוך ילדיהם, המבלים עימם חלק ניכר משעות ערותם, נתפסים כפרטים וכפרופסיה (בהכללה) שלא מספקים? כיצד ייתכן שדמות המורה והכשרתו לא עברו עדיין שינוי משמעותי כשלעצמם, ובמקביל כנתפסים על ידי הציבור שמשמעותיים?

אני משערת ששאלות מעין אלה יעסיקו אותי מכאן ואילך, כמו גם רבות אחרות, אבל המשולש הזה של המחנכת/ך - המערכת- החברה- חייב לעבור שינוי; השאלה היא האם אני צודקת במחשבתי שעל המורות להובילו, ולא על המוסדות, ההוגים והפוליטיקאים.

אך אולי זו חלימה גדולה לשנתי הראשונה במערכת, כאשר הדרך רק מתחילה......