בזמן האחרון אני שומעת יותר מדי "יהיה בסדר" / בטוח ש..... / אין סיכוי על ילדים, ואני מודה שזה מעצבן אותי.
מנסיון רב שנים בהתערבויות במצבי אסון, בשדה הטיפולי, במצבי לחץ וחרדה, לעולם לא תשמעו אשת מקצוע טובה אומרת "יהיה בסדר", משום שלא ניתן להבטיח שיהיה בסדר,ובכלל, מה הפרמטר של בסדר? איך ניתן להבטיח למי שאיבד משהו או מצוי במצוקה שיהיה בסדר?
הרבה א-נשים, בתפקידם כנשות מקצועות טיפוליים (ואנשי), כמחנכות (ומחנכים) ולעיתים כחברות או מכרות, יש את היכולת להיות מנבאות עתידות כרואי שחורות-
הילד/ה לא יצליח
זה המירב שיצא ממנה/ו ב-X
ילדים שסובלים מ- Y לא מצליחים- W
או
בעלי התכונה ההפוכה- להבטיח הבטחות, ניסים ונפלאות-
הילד/ה בטוח ידברו
הילד/ה בטוח ירכשו המון חברות/ים השנה
אני מבטיחה שנצליח ב-X
וכד'.
אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להבטיח הבטחות או להפיל גרדומים. מעבר לעובדה שאנו עובדות עם בני אדם, שכל הרציונל שלהם מכוסה בשכבות על גבי שכבות של רגשות, חששות, מחשבות, הגנות ועוד; יש לנו הכרח ליושרה מקצועית.
נכון, אני מגיעה מהפרופסיה של ניתוח התנהגות שמושתתת על נתונים ותכניות מדויקות, ויש שיגידו שבגלל שאני עובדת באופן משולב- מדעי- כמותי עם שיטות אחרות (תנועה, משחק, מודעות רגשית) קל לי לומר את זה; אני חושבת שהעניין טמון בשילוב בין אמונה והצבת יעדים ברורים.
אין לנו יכולת לנבא את העתיד, אפילו לא את העתיד הקרוב. יש לנו מחויבות לבנות תכניות איכותיות, להציב מטרות, לתאם בין כלל הגורמים (על כך פוסט נפרד), ללוות את ההורים והילדים בחיבוק; עם אובייקטיביות ועם אמיתות, גם אם הן קשות.
יש לנו מחויבות לנסות, לשנות, להיות יצירתיות, להתייעץ, לשבור פרדיגמות, לא להסכים עם החלטות- אם אנחנו יכולות להסביר מדוע, להגן, להתמיד, לצד כשלונות ותעיות, ואז נצליח, והזמן וההצלחות יהיו הניסים והנפלאות שלנו.
והניסים והנפלאות יצמיחו את הילדים שאנחנו מלוות, מצמיחות; את ההורים שאנחנו מדריכות ומלוות במסע שבו אנחנו שותפות, לעיתים לחלק קטן מהדרך ולעיתים ריצה למרחקים ארוכים.
כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי- רמון ©